קריסת ההנהגה והמדרג החברתי באה לידי ביטוי כואב במפלתם של שרי האומה וזקניה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאויבים עינו את נכבדי העיר. המילים שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלּוּ מתפרשות כעונש אכזרי שבו תלו הכובשים את השרים בידיהם לשם ראווה או כאמצעי לסחיטת מידע [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי המילה "בידם" מתייחסת לעבדים שהוזכרו בפסוק הקודם, כלומר השרים נתלו על ידי עבדי האויב שקיבלו סמכות, ובכך לא נותר מי שיושיע את העם [אבן עזרא, צאינה וראינה].
מנגד, פרשנים אחרים מציגים תמונה טראגית שבה השרים בחרו לשים קץ לחייהם. לפי גישה זו, השרים תלו את עצמם במו ידיהם מתוך פחד, כדי להימנע מהתעללות קשה ומעינויים, שכן דרכם של כובשים להתאכזר במיוחד למנהיגי המדינה, בניגוד להמון העם שנלקח לעבדות ולמלאכה [לחם דמעה, פלגי מים, אלון בכות].
החלק השני של המשפט, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ, מתאר את העדרו של כבוד בסיסי. כפשוטו, האויב לא רחש כל כבוד לאנשים המבוגרים [ביאור שטיינזלץ]. פירוש אחר קושר בין שני חלקי המשפט ומסביר כי כאשר החלו האויבים לתלות את השרים, באו זקני העיר לבקש רחמים ולהתחנן על חייהם, אך האויבים התעלמו מהם כליל ולא הדרו את פניהם [תורה תמימה].
גישה פרשנית נוספת מעבירה את הביקורת פנימה, אל מעשיהם של השרים והעם לפני החורבן. לפי קו מחשבה זה, המילים "בידם נתלו" מלמדות שהשרים הביאו את האסון על עצמם במו ידיהם. הם נשענו על כוחם וגאוותם, וסחפו את ההמון לזלזל בתלמידי החכמים ובזקני הדור. חוסר הכבוד הזה כלפי החכמים הוא שהוביל לבסוף לחורבן העיר ולמפלתם [לחם דמעה, אלשיך]. בהמשך לכך, יש מי שמסביר כי אותם זקנים וחכמים ניסו להזהיר את השרים שלא יאבדו את עצמם לדעת, אך השרים סירבו להקשיב להם [אלון בכות].
פרשנות ייחודית נוספת מציעה כי המילים "פני זקנים לא נהדרו" מתייחסות לשרים עצמם ששמו קץ לחייהם. השרים הללו היו עדיין בחורים צעירים שפניהם טרם זכו להדרת הפנים של גיל הזקנה, ובכל זאת הם לא חסו על שנותיהם היפות ובחרו למות [לחם דמעה].