זעקת הדור החווה את חורבן ירושלים מגלמת בתוכה תחושת מועקה היסטורית כבדה. בני הדור חשים כי הם כורעים תחת נטל העבר, ונאלצים לשלם את המחיר על מעשי קודמיהם שכבר הלכו לעולמם ואינם נושאים באחריות.
הקריאה הפשוטה של הכתוב מציגה טענה מרירה: אבותינו חטאו ואינם, כלומר הם מתו והסתלקו מן העולם, ואנחנו עונותיהם סבלנו – אנו נאלצים לשאת בעונש על חטאיהם [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמודדת עם שאלת הצדק האלוהי שבטענה זו, ומסבירה כי הבנים אינם נענשים על לא עוול בכפם. המסורת מלמדת כי המילה נכתבת במקור "אנחנו" אך נקראת ואנחנו (עם תוספת ו' החיבור), כדי להדגיש שגם אנחנו חטאנו בדיוק כאבותינו. הרעה באה משום שעוונות הדור הנוכחי התחברו לעוונות הדורות הקודמים, וכאשר הבנים אוחזים במעשי אבותם – הם נושאים בעונש המצטבר [אבן עזרא, לחם דמעה].
יש המציגים זווית שונה לחלוטין, לפיה ה' דחה את טענת העם. בתחילה ניסו בני הדור להתנער מאחריות ולטעון שהם סובלים רק בגלל אבותם, אך ה' העמידם על טעותם והבהיר להם שהם נענשים על מעשיהם שלהם בלבד, עד שלבסוף הודו באשמתם ואמרו "אוי נא לנו כי חטאנו" [תורה תמימה]. על פי תורת הסוד, הקשר בין הדורות עמוק אף יותר: נפש הבן כלולה בנפש האב, ולעיתים בן שעתיד להיות רשע הוא זה שגורם לאביו לחטוא מלכתחילה. לכן, הבנים סובלים על עוונות האבות משום שבאופן עקיף הם אלו שגרמו להם [פלגי מים]. מנגד, ישנו פירוש המציג את סבל הבנים לא כעונש כפוי, אלא כקבלת ייסורים מרצון, בדומה לבן המקבל על עצמו ייסורים כדי להיות כפרה על משכבו של אביו המת [לחם דמעה].
הפרשנים עומדים על השינוי הבולט בפסוק, שפותח במילה חטאו (המסמלת לרוב שגגה או חטא קל) ומסיים במילה עונותיהם (המסמלת זדון וחטא חמור).
הסבר אחד נשען על הכלל התלמודי לפיו אין מיתה ללא חטא ואין ייסורים ללא עוון. האבות שילמו בחייהם ומתו (ואינם) על החטאים הקלים שלהם, ואילו את העוונות החמורים הם הותירו אחריהם, ועליהם אנו סובלים את ייסורי החורבן [תורה תמימה, אלשיך].
הסבר אחר קושר זאת למציאות של בית המקדש: בזמן שהמקדש היה קיים, הקורבנות כיפרו על החטאים שנעשו בשגגה, ולכן המילה ואינם אינה מתייחסת לאבות שמתו, אלא לחטאים עצמם שכבר התכפרו ואינם קיימים עוד. מה שנותר ללא כפרה הם רק העוונות שנעשו במזיד, ואותם אנו סובלים [לחם דמעה].
כיוון נוסף מבחין בין המחשבה למעשה: האבות רק חטאו בדיבור כשביקשו לשוב למצרים, וזה נחשב להם רק ל"חטא", ואילו הדור הנוכחי ירד בפועל למצרים לבקש עזרה צבאית נגד בבל, ולכן אצלם מדובר ב"עוון" כבד שנופל עליהם כמשא [לחם דמעה].
לבסוף, יש הרואים בפער בין המילים עדות לירידת הדורות. האבות היו צדיקים גדולים, וה' דקדק עימם כחוט השערה, ולכן הם נענשו במוות אפילו על חטא קל בשגגה. לעומתם, הדור הנוכחי נמצא בשפל רוחני כה עמוק, עד שאפילו על עוון חמור במזיד הם רק סובלים ייסורים, אך אינם נענשים בחומרה של כליה ומוות כמו קודמיהם [אלון בכות].