זעקת החורבן מבטאת שבר כפול, פיזי ורוחני, המותיר את העם במצב של חוסר אונים ופגיעות מוחלטת. בפסוק זה, המילה "ואין" נכתבה במקור ללא האות ו' (אין), אך נקראת וְאֵין [מנחת שי]. להשמטת האות בכתוב יש משמעות, שכן היא רומזת שעל אף תחושת הנטישה, ישראל אינם יתומים לחלוטין מאת ה', שהוא חי וקיים, אלא שהוא מסתיר את פניו מהם ואינו נוהג עמם כעת במידת רחמים של אב [לחם דמעה].
הפרשנים מציעים כמה רבדים להבנת היתמות. במישור הפשוט והחברתי, יְתוֹמִים הָיִינוּ מתאר מצב שבו העם הפך לעלוב וחסר הגנה כגרים, ללא משפחת האב שנהוג כי היא נחלצת לעזרת היתומים [אבן עזרא]. במישור הרוחני, היתמות היא כפולה: יְתוֹמִים הָיִינוּ מאבותינו בשר ודם, וְאֵין אָב משום שגם אבינו שבשמים הסתלק, התרחק ואינו תובע את דיננו כפי שראוי היה שה' יעשה עבור יתומים [פלגי מים, לחם דמעה, אלון בכות].
הביטוי אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת מעורר דיון, שכן הנשים מתוארות רק כדומות לאלמנות ולא כאלמנות ממש. מבחינה היסטורית וטראגית, האבות נהרגו במלחמה ללא עדים, ולכן האמהות נותרו עגונות. הן כְּאַלְמָנוֹת משום שאיבדו את בעליהן, אך מבחינה הלכתית אינן יכולות להינשא מחדש. מצב זה מחמיר את אסונם של היתומים, שכן לא יכול לבוא אב חורג שיחליף את אביהם המת וינחם אותם, וכך הם נותרים באמת ללא אב כלל [לחם דמעה].
לצד זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לקרוא את המושג אִמֹּתֵינוּ כסמל לציון, לירושלים, לשכינה או לחכמי ישראל [פלגי מים, לחם דמעה, אלון בכות]. מתוך תהום הייאוש, שבו המון העם חש נטוש לחלוטין, חכמי ישראל מפיחים תקווה ומסבירים שהשכינה היא רק כְּאַלְמָנוֹת. בניגוד לאלמנה אמיתית שבעלה מת, כנסת ישראל דומה לאישה שבעלה (ה') יצא למרחקים והתרחק לשעה קלה, אך הוא עתיד לשוב אליה [לחם דמעה, אלון בכות].
נחמה נוספת טמונה בעצם הזעקה. ה' משיב לישראל כי דווקא מתוך החיסרון תצמח הישועה. כשם שהם בוכים על כך שאין להם אב, כך הגואלת העתידית שתקום להם בגלות (אסתר המלכה) תהיה יתומה מאב ומאם. בכך מוכיח ה' שחוסר בהורים אינו מעכב ניסים וגאולה, ושהוא עצמו יעמוד להם במקום אב, ירחם עליהם ויגאל אותם [תורה תמימה].