חורבן ירושלים הותיר אחריו דממה עמוקה במרחב הציבורי, ומחק באחת הן את ההנהגה המיושבת של המבוגרים והן את החיוניות השמחה של הצעירים. המוקדים החברתיים והרוחניים של העיר התרוקנו מתפקידם המסורתי, והותירו חלל של יתמות.
החלק הראשון, זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, מתפרש במספר רבדים. ברובד המעשי, מנהגם של זקני העיר היה לשבת בשערי ירושלים [אבן עזרא], אך הם חדלו מכך משום שלא נותר עוד מי שיקשיב לדבריהם [ביאור שטיינזלץ]. ברובד הממסדי, השער מסמל את מושב הסנהדרין ומקום המשפט, שממנו הודרו הזקנים [תורה תמימה, צאינה וראינה]. פרשנים אחרים מפרשים זאת על עולם לימוד התורה, ומסבירים כי הזקנים הם החכמים שקנו חכמה, והשערים הם המקומות המצוינים בהלכה. שביתתם מסמלת את ביטול התורה והעלמת ההלכה מישראל [לחם דמעה, אלשיך, אלון בכות].
החלק השני, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם, מתאר את הפסקת השירה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהצעירים פסקו ממסיבותיהם ומשירתם בבתי המשתאות, שירה המאפיינת את טבע ימי הנעורים. דעה ייחודית מזהה את הבחורים הללו עם הלוויים, שחדלו משירתם בבית המקדש [פלגי מים]. לעומת זאת, גישה אחרת קושרת גם את נגינת הבחורים לעולם התורה, ומפרשת כי מדובר בתלמידים המובחרים שהיו משננים את המשניות בעל פה בניגון מיוחד, ועתה פסקו מלימודם זה [לחם דמעה].
הפרשנים מצביעים על קשר של סיבה ותוצאה בין שני חלקי הפסוק. הפסקת ההנהגה והתורה של הזקנים היא שהובילה להשתקת שמחת הבחורים. משבטלה הסנהדרין ופסקו חכמי התורה, שרתה עגמומיות על העם כולו, ולכן בוטלה ממילא גם שירת הצעירים [תורה תמימה, אלשיך]. עם זאת, יש מי שמעיר כי העלמת ההלכה מהזקנים התרחשה למרות שהבחורים נזהרו בכבודה של התורה וחדלו מנגינתם, כלומר הקפידו שלא לזלזל ולקרוא את דברי התורה כזמירות בעלמא [אלון בכות].
היעלמות התורה, שהיא מקור השמחה האמיתי של הלב, גרמה למהפך מוחלט בטבע המציאות. כלי הנגינה, התופים והמחולות, שנועדו לשמח חתנים, שינו את ייעודם והפכו לכלים המשמשים מקוננות בהספדים ובבתי אבלים [לחם דמעה, אלשיך]. יתרה מכך, גם כאשר ניסו לעורר מעט שמחה באמצעות מחולות, עצם הניסיון לשמוח רק הזכיר להם את חורבן ציון, וכך המחול עצמו הפך לזרז של בכי ואבל [לחם דמעה].