נקודת השיא של הקינה מעבירה את המוקד מתיאור הסבל הפיזי אל עבר שבר רגשי ופנימי עמוק. הכאב החיצוני מתחלף בלב חולה ובראייה מעורפלת, המבטאים את הצער המוחלט על האובדן הלאומי והרוחני.
הפרשנים מבארים כי המילה דוה משמעותה חולה וכואב [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. מצב זה שבו חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ מתואר כתוצאה פיזית ישירה של בכי מרובה ובלתי פוסק [אבן עזרא]. מעבר למשמעות הפשוטה, המונח דוה מושווה לאישה המורחקת מביתה לזמן קצר ונקראת בתורה "דוה". קל וחומר שעם ישראל, שהורחק מבית המקדש לשנים ארוכות כל כך, ראוי להיקרא כך [תורה תמימה].
במוקד הפסוק עומדת השאלה לאיזה אסון בדיוק מכוונות המילים עַל זֶה ועַל אֵלֶּה. מתוך המקורות עולות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה קושרת את הפסוק להמשך הקריאה. המילים עַל זֶה מתייחסות לפסוק הבא, "על הר ציון ששמם". לפי תפיסה זו, למרות כל הצרות שתוארו קודם לכן, הלב כואב באמת ובתמים רק על חורבנו של הר ציון [רש"י, פלגי מים].
הגישה השנייה רואה בפסוק סיכום של האסונות הקודמים, תוך יצירת הבחנה בין סוגי האובדן. דעה אחת גורסת כי עַל זֶה מתייחס לאובדן המלכות והשלטון שהוזכר קודם לכן, בעוד עַל אֵלֶּה מצביע על הטרגדיה הכפולה בהר ציון: עצם השממון, והעובדה ששועלים מהלכים בו. השועלים יכולים להתפרש כחיות ממש, או כדימוי לאומות זרות שפרצו אל קודש הקודשים [לחם דמעה]. דעה אחרת מציעה כי עַל זֶה מכוון לחורבן המקדש, ואילו עַל אֵלֶּה מתייחס להסתלקות הצדיקים. לפי פירוש זה, אובדן הצדיקים קשה יותר ומחשיך את העיניים, שכן בחורבן המקדש נותרה נחמה מסוימת מכיוון שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, אך מות הצדיקים הוא אובדן מוחלט שאין לו תמורה [נחל אשכול].
הגישה השלישית מעתיקה את מוקד האבל מהתוצאה אל הסיבה. האנינות העיקרית אינה על אובדן העצים והאבנים של המקדש, אלא על החטאים שהובילו להתרחקות ה' מעם ישראל [לחם דמעה]. באופן ספציפי, הפסוק רומז לחטא העגל, שהווה את השורש לכל הצרות. העם חטא במילה "זה" כשאמר על משה "כי זה משה האיש", ונענש באותה מטבע באמירה עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ [תורה תמימה]. במקביל, המילים עַל אֵלֶּה רומזות להמשך החטא, כשהעם הכריז "אלה אלהיך ישראל". הצער העמוק נובע מכך שבעקבות חטא זה נשתברו הלוחות ואבדה החירות הרוחנית מיצר הרע וממוות שהוענקה לעם במעמד הר סיני [לחם דמעה]. בנוסף, יש מי שקושר את הכאב הפנימי להזנחת לימוד התורה, חטא שהוביל לכך שבית המקדש נרמס והפך לגת דרוכה [תורה תמימה].