בעת משבר קיומי ורעב כבד, הנטייה הטבעית של אומה היא לחפש ישועה בבריתות פוליטיות חיצוניות, גם במחיר של אובדן דרך. החיפוש הנואש אחר מזון בסיסי דחף את העם לפנות אל האימפריות הגדולות של התקופה, צעד שנשא בחובו השלכות מדיניות, כלכליות ורוחניות כבדות.
המילה נָתַנּוּ משמעותה "נתננו", כאשר הדגש באות נו"ן משלים את האות החסרה מהשורש [רש"י, אבן עזרא]. הביטוי נָתַנּוּ יָד מתפרש בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר ממשיל את העם לאדם נופל המושיט את ידו בבקשת עזרה וסיוע כלכלי מהסובבים אותו. מנגד, יש המבארים כי הושטת היד מסמלת שבועה ותקיעת כף לצורך כריתת ברית מדינית [אבן עזרא], וייתכן שהכוונה היא לברית הספציפית שכרת המלך צדקיהו עם מצרים [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה היסטורית ופוליטית, מתואר כאן מהלך דיפלומטי מורכב של עשרת השבטים. ארץ ישראל התברכה בשפע רב של שמן, ואותו היו שולחים למצרים כדי לקבל בתמורה תבואה. את התבואה הזו היו מעבירים לאשור כדי לכרות עמם ברית הגנה מפני אויבים. כך יצא שהושטת היד למצרים נועדה בסופו של דבר כדי להשביע את אשור בלחם, אך למרבה הצער, ישראל לא הפיקו כל תועלת מבריתות אלו [תורה תמימה]. לעומת זאת, קיימת גישה המפרשת את הפסוק דווקא על דרך הניגוד בין עבר מפואר להווה טרגי. לפי פירוש זה, בעבר ארץ ישראל הייתה כה מבורכת, עד שישראל הם אלו שתמכו וסיפקו לחם למצרים ולאשור, ואילו כעת התהפך הגלגל והעם גווע ברעב [לחם דמעה].
הפרשנים מצביעים על הכישלון הרוחני העמוק שבהישענות על אומות העולם. הצרות והחורבן באו על העם משום ששמו את מבטחם במצרים במקום לבטוח בה' [פלגי מים]. יתרה מכך, הירידה למצרים לעזרה היוותה הפרה ישירה של ציווי התורה שלא לשוב בדרך זו, ועבירה על אזהרות הנביאים. בעוד שעבור אשור הירידה למצרים לחפש לחם היא פעולה טבעית שאין בה חטא, עבור ישראל מדובר בעוון כבד [לחם דמעה].
זווית רוחנית נוספת מציעה כי נתינת הלחם לאימפריות נבעה מתקווה להפיל עליהן דין שמיים, על בסיס העיקרון של "אם רעב שונאך האכילהו לחם... כי גחלים אתה חותה על ראשו". המחשבה הייתה שהאכלת הרשעים, אשר אינם מברכים את ה' על מזונם, תביא למפלתם. אולם תוחלת זו נכזבה, שכן האויבים רק גברו על ישראל ולא נראתה בהם כל נקמה [אלון בכות].