חורבן האומה מביא עמו לא רק סבל פיזי, אלא גם התרסקות מוחלטת של הסדר החברתי והשפלה עמוקה. השלטון האמיתי קרס, ואת מקומו תפסו גורמים משולי החברה, מה שמעצים את תחושת חוסר האונים והייאוש של הנכבשים.
הפרשנים מציעים מספר זוויות לזיהוי אותם עֲבָדִים שעלו לגדולה. ברמה ההיסטורית והלאומית, מדובר באומות שבעבר היו משועבדות לישראל והעלו להם מס, דוגמת אדום, מצרים או הכשדים [אבן עזרא, תורה תמימה, לחם דמעה]. ברמה החברתית, מדובר באנשים מתחתית החברה שעלו לשלטון מתוך הכאוס [ביאור שטיינזלץ], או בעבדים הפחותים והנבזים ביותר, אלו שאפילו בתוך מעמד העבדים נחשבים לנחותים וחסרי עזרה [לחם דמעה, אלשיך].
המילה פֹּרֵק מבוארת בקרב הפרשנים במשמעות של פודה, מציל ומושיע [אבן עזרא, צאינה וראינה, לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק קושר באופן ישיר בין זהות השולטים לבין העדר התקווה להצלה, והפרשנים מציגים מספר גישות לקשר זה:
מבחינה פוליטית ותיאולוגית, בדרך כלל כאשר אומה מצרה לישראל, ה׳ מרומם אותה והופך את מנהיגיה למלכים. זאת משום ש"לב מלך ביד ה׳", וכך מובטח שהמלך לא ישמיד את ישראל לחלוטין. אולם כאן, השולטים נותרו במעמד עבדים הפועלים מתוך בחירה חופשית ואכזרית, ולכן אין מי שיעצור בעדם [נחל אשכול]. בנוסף, ה׳ נוהג לרומם את אויבי ישראל למלכים כדי שכאשר הוא יפרע מהם, הניצחון יהיה מכובד וראוי כלפי מעלה. העובדה שהאויבים נותרו במעמד עבדים מעידה שה׳ כלל לא מתכנן להילחם בהם כעת, ולכן אין מי שיציל מידם [אלון בכות].
גישה נוספת תולה את חוסר ההצלה בנקמה. מכיוון שעמים אלו היו בעבר תחת שלטון ישראל, כעת כשהתהפכו היוצרות, הם נוקמים את עלבונם ומונעים באופן פעיל כל ניסיון של גורם חיצוני לפדות או להציל את ישראל [לחם דמעה]. זווית אחרת, בעלת אופי רוחני, מציעה כי לעבדים ישנה זכות מסוימת מאחר שהם חייבים בחלק מהמצוות, וזכויות אלו עומדות להם ומונעות את פדיון ישראל מידם [אלון בכות].
מבחינה פסיכולוגית וחברתית, כאשר אדם חשוב נופל תחת ידו של מושל או אפילו עבד בכיר, אנשים מכובדים עשויים להתערב ולבקש עליו רחמים. אך כאשר השליט הוא העבד הגרוע והנבזה ביותר, איש לא יסכים להשפיל את עצמו ולחלות את פניו של אדם כה בזוי. כתוצאה מכך, הנכבש נותר מופקר לחלוטין לגורלו, ואין איש שיתערב למענו ויפרוק את עולו [אלשיך].
למרות הייאוש העמוק העולה מהפסוק, יש מי שמוצא בו גם נקודת אור לעתיד. צירוף המילים אֵין מִיָּדָם אינו מעיד על אפיסות מוחלטת ונצחית. בדומה לשעבוד מצרים, שגם הם נקראו עבדים, שם לא היה מושיע בתחילה עד שהופיע משה. כך גם כאן, המילה "אין" מתייחסת להווה בלבד – כעת אין מושיע כדוגמת משה, אך הדבר מרמז שבעתיד, בבוא העת, תבוא הישועה [תורה תמימה, לחם דמעה].