מעבר חד מריבונות לעבדות מוחלטת מתרחש כאשר אפילו צורכי הקיום הבסיסיים ביותר, הניתנים לאדם בחינם מאת הטבע, הופכים לכלי של סחיטה והשפלה. בימים כתיקונם, מים ועצים הם משאבים המצויים בשפע ואין צורך לשלם עליהם, אך בעת המצור והחורבן המציאות התהפכה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפחד מפני האויבים מנע מן התושבים לגשת בבטחה אל הנהרות כדי לשאוב מים, והם נאלצו לקנות אותם מידי צריהם [רש"י, צאינה וראינה]. מצב זה מעיד על יוקר מחיה קיצוני: אם המים, שמטבעם הם זולים וזמינים, נמכרו במטבעות כסף מלאים, קל וחומר ששאר המזונות היו יקרים להחריד [לחם דמעה].
הפרשנים עומדים על השימוש בכינויי השייכות במילים מֵימֵינוּ וכן עֵצֵינוּ, המדגישים את עומק הטרגדיה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאויבים החרימו את המים והעצים שכבר היו אגורים בתוך בתי היהודים, ואז אילצו אותם לשלם כופר או לקנות מחדש את הרכוש של עצמם [תורה תמימה, לחם דמעה]. גישה אחרת רואה בכך אירוניה היסטורית כואבת: בעבר, כאשר ישראל שלטו על אומות העולם, הם נהגו ביושר ושילמו בכסף מלא על המים ששתו מהם מבלי לגזול. כעת, בתמורה לטובה זו, האויבים מנצלים אותם [פלגי מים]. בנוסף, יש המקשרים זאת לשבירת המבנה החברתי בירושלים שלפני החורבן. המעמדות הנמוכים, דוגמת הנתינים שתפקידם היה לחטוב עצים ולשאוב מים, פרקו עול וסירבו לעבוד, מה שאילץ את הציבור לשלם ממון רב עבור שירותים אלו [אלון בכות].
קושי נוסף מתבטא ביחס לעצים. בעבר, בני ישראל היו משלמים לפועלים שיחטבו עבורם עצים ביער. בגלות, לא רק שעליהם לחטוב ולשאת את העצים בעצמם, אלא שהאויב רודף אחריהם וגוזל את העצים מידם [לחם דמעה]. גרוע מכך, העצים שאותם קנו היהודים בכספם, משמשים את האויבים ככלי נשק או כעול כדי להכותם ולרדוף אותם על צווארם [אלשיך, פלגי מים].
לצד הפירוש המתמקד במשאבים עצמם, קיימת פרשנות המציגה געגוע לעושר שאבד. לפי תפיסה זו, הביטוי מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ מתאר את עברם המפואר, שבו שתו מים מתוך כלי כסף יוקרתיים. לעומת זאת, הביטוי עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ מתאר את ההווה העלוב, שבו הם נאלצים לשלם מחיר יקר אפילו כדי להשיג כוסות פשוטות עשויות מעץ [לחם דמעה].
רובד נוסף בפרשנות מעניק לפסוק משמעות סמלית, הקושרת את המים ללימוד התורה. בתקופות של גזירות ושמד, נאלצו יהודים לשחד בכסף את שומרי בתי הסוהר רק כדי שיוכלו להפנות שאלות הלכתיות לחכמים הכלואים [תורה תמימה]. כיוון רעיוני שונה משתמש בפסוק כדי לבקר את ההנהגה הרוחנית: מנהיגים שאינם ראויים, המשולים לעץ, קנו את משרת הרבנות והנשיאות בכסף רב, ולכן עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ. כדי לכסות את ההוצאות על קניית השררה, הם החלו לגבות תשלום על לימוד התורה, שאמור להינתן בחינם, ועל כך מקונן הפסוק כי את מימי התורה נאלץ העם לשתות בכסף [אלון בכות].