החורבן הפיזי והרוחני מגיע לשיאו הכואב בתיאור המקום המקודש מכל, שהפך ממקום שוקקת חיים לעזובה. עַל הַר־צִיּוֹן, שהוא הר הבית, מתואר מצב שֶׁשָּׁמֵם – פועל בזמן עבר המעיד כי חיוניות העבר הסתלקה מן המקום לחלוטין [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה ממציאות נטושה זו, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ, שכן דרכם וטבעם של שועלים לשוטט במקומות עזובים ובחורבות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לצד התיאור הפיזי של החורבן, יש הרואים בשועלים סמל עמוק למערכת היחסים שבין ישראל לאומות העולם. הופעת השועלים בהר הבית מסמלת את האומות שהכבידו את עולן על ישראל והפרו את השבועה שהשביע אותן ה' שלא להשתעבד בעם ישראל יותר מדי. בחירת החיה כאן אינה מקרית: כשם שטבעם של השועלים לחזור ולפנות לאחור, כך האומות נסוגו לאחור והפרו את שבועתן. תפיסה זו שופכת אור על תגובתו המפורסמת של רבי עקיבא, ששחק כשראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים; שמחתו נבעה מההבנה כי עצם הופעת השועל מעידה על כך שהאומות עברו על השבועה, ולכן ה' עתיד להענישן, כך שאבדה תקוותם של שונאי ישראל. מציאות זו היא שמובילה לזעקת המקונן כלפי ה' לקום ולשפוט את העמים [אלון בכות].