זעקת השבר על נפילת העטרה מבטאת את תחושת האובדן העמוקה, חוסר האונים ואובדן ההוד הלאומי והרוחני בעקבות החורבן. זעקה זו טומנת בחובה את ההכרה הכואבת כי האסון האמיתי אינו מסתכם רק בהרס הפיזי, אלא בהשלכותיו הרוחניות ובאחריות הישירה של העם למצבו.
הפרשנים מציגים מגוון גישות לזיהוי אותה עֲטֶרֶת שאבדה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ מסמלת את בית המקדש, מקום משכן השכינה. מתוך תפיסה זו, קבעו חכמים גזירה היסטורית האוסרת על חתנים לחבוש עטרות ביום חתונתם, כזכר לחורבן המקדש שנמשל לעטרת הראש [תורה תמימה]. גישה רוחנית נוספת מזהה את העטרה עם השכינה עצמה, אשר הייתה תפארתם של ישראל ועתה נסתלקה ונפלה משמים לארץ [לחם דמעה].
לצד זאת, יש המפרשים את המושג במישור הלאומי וההנהגתי. העטרה היא כבוד האומה וכתר המלוכה שאבד [ביאור שטיינזלץ]. אובדן זה נתפס גם כעונש היסטורי מתמשך על עצם הבקשה למנות מלך בראשית ימי האומה, וכעת, משנפלה המלוכה, נותר העם רק עם החטא [לחם דמעה]. אחרים רואים בעטרה רמז למלך או לנשיא הדור, שמטרתו הייתה לכפר על העם, ובהיעדרו נותרו ישראל ללא מגן [אלון בכות]. פירוש נוסף קושר את העטרה לכתר התורה, שכן עם סילוקם של החכמים והסתלקות התורה, העם שוקע בחטאים רבים מתוך חוסר ידיעה והיעדר הכוונה [אלון בכות].
הקריאה אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ אינה רק וידוי, אלא ביטוי לתוצאה הישירה של נפילת העטרה. כאשר בית המקדש היה קיים, הקורבנות שהוקרבו בו כיפרו על חטאים בשוגג ומנעו מהם להפוך לפשעים חמורים במזיד. כעת, משנחרב המקדש, העם נותר ללא כפרה, חשוף לדין ולעונש [נחל אשכול, אלשיך]. יתרה מכך, המקדש שימש כמעוז שספג את חרון אפו של ה' והגן על העם מכליה; משנפל, העונש עלול לחול ישירות על האנשים [לחם דמעה].
בנוסף, הקריאה מבטאת התפכחות מאוחרת. העם זועק כי רק מתוך עוצמת השבר ונפילת העטרה, הוא מבין שחטאיו לא היו שגגות קלות כפי שחשב, אלא פשעים חמורים ומודעים [לחם דמעה]. מעל לכל, הכאב הגדול ביותר המובע בפסוק הוא על חילול השם שנגרם בעקבות החורבן, כאשר האומות לועגות ושואלות היכן אלוהי ישראל. זעקת אוֹי־נָא לָנוּ היא ההכרה המיוסרת של העם בכך שחטאיו הם אלו שהובילו לביזיון הנורא של שם ה' בעולם [לחם דמעה].