איכה, פרק ה׳, פסוק ט״ז

תארו לעצמכם שהיה לכם משהו כל כך יקר ומיוחד, שהרגשתם שהוא הגאווה הגדולה ביותר שלכם, ממש כמו כתר נוצץ על הראש. איך הייתם מרגישים אם פתאום הייתם מאבדים אותו? כשהנביא אומר שחסרה לנו עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, הוא לא מתכוון לכתר רגיל מזהב, אלא לבית המקדש. בית המקדש היה המקום המפואר והחשוב ביותר של עם ישראל, המקום שבו ה' שכן בתוכנו. כשהוא נחרב, העם הרגיש כאילו הכתר המלכותי והאהוב שלהם נפל ואבד. מתוך העצב העמוק הזה, העם זועק אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. הם מבינים פתאום שהחורבן לא קרה במקרה. כשהמקדש עמד על תלו, הוא הגן על העם, ושם הם יכלו להקריב קורבנות ולבקש סליחה מה' על הטעויות שלהם. עכשיו, כשהמקדש איננו, הם מבינים שהמעשים הלא טובים שלהם הם אלו שגרמו לאובדן הגדול הזה, והם מרגישים צער אמיתי ולוקחים אחריות על מה שקרה.