קרה לכם פעם שהייתם באמצע חגיגה ממש משמחת, רקדתם ושרתם, ופתאום הנגינה הפסיקה והשמחה נגמרה בבת אחת? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל אחרי חורבן בית המקדש. הם מתארים מצב שבו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, כלומר השמחה הגדולה שהייתה להם בלב פשוט הפסיקה ונעלמה. גם ריקודי השמחה שלהם, המְחֹלֵנוּ, השתנו והפכו לעצב גדול. העצב הזה לא הגיע רק בגלל שהם נאלצו לעזוב את הבית שלהם ולצאת לגלות, אלא בעיקר בגלל מה שאבד להם. כשבית המקדש היה קיים, היו בו משוררים ואנשים שהיו רוקדים ולוקחים חלק בעבודת ה׳. ברגע שהמקדש נחרב, התפקיד שלהם הופסק. בני ישראל הרגישו שהקשר הקרוב והישיר שהיה להם עם ה׳ אבד, ושהנוכחות שלו התרחקה מהם. האובדן של הקשר המיוחד והקדוש הזה הוא מה שגרם לכל השמחה והריקודים להפוך לאבל אמיתי.
איכה, פרק ה׳, פסוק ט״ו
שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.