יצא לכם פעם ללכת ברחוב ראשי והומה אדם, מלא בקולות של אנשים מדברים, צוחקים ומוזיקה שמתנגנת ברקע, ולדמיין מה יקרה אם פתאום הכל ישתתק? זה בדיוק מה שקרה בירושלים לאחר החורבן. העיר שהייתה מלאה בחיים, הפכה לשקטה ועצובה מאוד.
בעבר, החכמים והמנהיגים של העם, שנקראים זְקֵנִים, היו נוהגים לשבת בתוך שַּׁעַר העיר. שם היה מקום המשפט ושם הם נתנו עצות טובות והנהיגו את כולם. אבל כעת הם שָׁבָתוּ, כלומר הפסיקו את עבודתם, כי כבר לא נותר מי שיקשיב להם.
ההפסקה של הנהגת הזקנים גרמה לעצבות גדולה לרדת על העם כולו, וזה השפיע מיד גם על הצעירים. הצעירים, שנקראים בַּחוּרִים, הפסיקו מִנְּגִינָתָם. הם הפסיקו לשיר את השירים השמחים שלהם ולנגן יחד כמו שהיו רגילים לעשות. הכלים שפעם שימשו כדי לשמח חתנים ואנשים במחולות, הפכו לכלים של עצב. אפילו כשהם ניסו קצת לשמוח ולנגן, המוזיקה רק הזכירה להם את מה שקרה לעיר שלהם, והשמחה התחלפה בבכי.