מצוקת הרעב הקיצונית מביאה את גוף האדם לידי קריסה מוחלטת, ומכניעה אף את הגיבורים שבאנשים. התיאור כאן ממשיך את הרעיון מהפסוק הקודם, ומסביר כי בני ישראל היו מוכנים לסכן את חייהם מול חרב המדבר כדי להשיג לחם, שכן האלטרנטיבה הייתה מוות בייסורי רעב [אבן עזרא]. למעשה, גבורתם הטבעית של ישראל הייתה כה גדולה, עד ששום כוח צבאי לא יכול היה להכניעם, ורק אותו רעב כבד ששבר את גופם הוא שהכריע אותם לבסוף [לחם דמעה].
המילה נִכְמָרוּ מתארת את הפגיעה הפיזית, והפרשנים מסכימים כי משמעותה המרכזית היא התחממות, בערה ויקידה [רש"י, אבן עזרא]. השורש כ-מ-ר מוכר במקרא גם לתיאור התעוררות רגשית עזה ("כי נכמרו רחמיו"), ובספרות חז"ל הוא משמש לתיאור תהליכי חימום, ריכוך ותסיסה של בשר או ענבים [רש"י, תורה תמימה]. בעקבות חום זה של הרעב, יש המפרשים כי קרומי העור התכווצו [ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי העור דווקא התנפח [צאינה וראינה].
הדימוי כְּתַנּוּר נועד להמחיש את מראה העור הפגוע. גישה אחת מדמה את מראה העור לתמרים שרופות, עקב החום והריכוך. גישה אחרת מדייקת מהמילה נִכְמָרוּ שמדובר בחום שאינו גמור, ולכן הדימוי הוא ספציפית לתנור שלא הוסק במלואו; תנור שהוסק היטב הופך לצהוב, בעוד תנור שהוסק רק בחלקו נותר עם דפנות שחורות מפיח. כך בדיוק הפך מראה עורם של הרעבים לשחור ומופח [תורה תמימה].
את המילה זַלְעֲפוֹת מסבירים הפרשנים בשני אופנים המדגישים את עוצמת הסבל: הפירוש האחד הוא לשון של שריפה וחום כבד, בדומה לביטוי "רוח זלעפות" [רש"י], והפירוש השני מתאר את האימה והפחד העמוק שמביא עמו הרעב המכלה [ביאור שטיינזלץ].