המעבר החד מעבר מפואר להווה טרגי יוצר תהום של כאב, המעצים את חווית הסבל. זעקתם של הגולים נפתחת בבקשה מאת ה' לערוך השוואה בין מה שהיה בעבר לבין המציאות הנוכחית המרה.
בביאור הבקשה זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ, הפרשנים מציגים מספר כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מתמקדת בזיכרון העבר המפואר. הכאב הפסיכולוגי של מי שהיה מורגל בטובה ואיבד אותה, קשה ונורא הרבה יותר מסבלו של אדם שהיה עני ומדוכא מאז ומעולם. לכן מבקשים ישראל שה' יעריך את עוצמת הנפילה מגובה הגדולה שהייתה להם בעבר, לעומת החרפה שבה הם שרויים כעת [פלגי מים, לחם דמעה, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה מפרשת כי הזיכרון מתייחס לצרות עצמן. הבקשה היא שה' יזכור את שפיכות הדמים, ההרס והמוות שכבר חוו בעבר בידי האויבים, ויצרף אותם אל החרפה והבושה שהם חווים כעת בהווה, כדי לראות שיש בכך עונש כפול ומכופל המספיק לכפר על כל חטאיהם [אבן עזרא, לחם דמעה, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת מדייקת במילה לָנוּ; האויבים החריבו למעשה את בית המקדש, שהוא ביתו של ה', אך הם מתייחסים לכך כאילו החריבו רק את מה ששייך "לנו", כשהם מחרפים את ישראל ושואלים בלעג היכן אלוהיהם, ובכך מוסיפים על כאב החורבן גם חילול השם [אלון בכות].
הפנייה אל ה' מתפתחת בהדרגה דרך הפעלים שבפסוק. בעוד שהמילה זְכֹר מכוונת לפעולה פנימית של זיכרון בלב, הפעלים הַבִּיטָה וּרְאֵה מתייחסים להסתכלות חיצונית בעין [אבן עזרא]. הכפילות של הבטה וראייה מצביעה על תנועה במרחב או בזמן. רוב הפרשנים מסבירים כי קיים הבדל במידת הקרבה: הַבִּיטָה היא הסתכלות ממרחק, מן השמים שאליהם הסתלקה השכינה לאחר החורבן, ואילו וּרְאֵה משמעותה ראייה מקרוב. זוהי תחינה הדרגתית של עם הנמצא בשפל, תחילה הם מבקשים שה' רק יביט בהם ממקומו המרוחק שבשמים, ולאחר מכן הם מעזים לבקש שירד ויראה את סבלם מקרוב [תורה תמימה, לחם דמעה, אלשיך]. דעה הפוכה מציעה כי ההבטה היא דווקא מקרוב על ההווה המיידי, בעוד שהראייה היא צפייה למרחק אל העתיד הרחוק, כדי לראות מה יעלה בגורלם אם לא יגאלו במהרה [תורה תמימה].
ביטוי נוסף לעומק השפל משתקף בכתיב של המילה הַבִּיטָה, הכתובה במסורת חסר את האות ה' (הביט). חוסר זה מסמל את חוסר הזכות של ישראל, שאינם מעזים לבקש מה' "הבטה שלמה" אלא מסתפקים בבקשת הבטה חסרה ומועטת. מאידך, חסרון האות מלמד שחרפתם של ישראל כה עצומה וגלויה לעין, עד שאין בכלל צורך בהתבוננות מעמיקה ושלמה, ודי במבט חטוף וחסר כדי להבחין בעוצמת הבושה [לחם דמעה].