לאחר תיאורי החורבן והסבל הקשים, פסוק זה מהווה נקודת מפנה דרמטית של נחמה ותקווה. מאזני הצדק מתהפכים: שלב הענישה של עם ישראל מגיע לסיומו, וקערת הזעם עוברת אל אויביו.
ההכרזה תַּם־עֲוֺנֵךְ בַּת־צִיּוֹן מבשרת כי עם ישראל ספג את מלוא העונש הראוי לו, ובכך שילם על חטאיו וזכה למחילה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. המילה עֲוֺנֵךְ מנוקדת כאן בצירה תחת האות נו"ן, כפי כללי הדקדוק התקין [מנחת שי]. באופן פרדוקסלי, דווקא הייסורים והחורבן המתוארים במגילת איכה הביאו לישראל מחילה שלמה, ובכך פעלו את מה שלא הצליחו לעשות ארבעים שנות נבואות התוכחה של ירמיהו [תורה תמימה]. ישראל, מצידם, מקבלים את הייסורים הללו באהבה [פלגי מים].
בעקבות כפרה זו מגיעה ההבטחה לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ. המשמעות המרכזית היא שה' לא יגלה עוד את ישראל, ובפרט מגלות אדום והלאה [רש"י]. עם זאת, יש המפרשים שהנושא של הפועל אינו ה', אלא העוון עצמו, כלומר, העוון כבר לא יוסיף להגלות אותך, שכן לעתיד לבוא יצר הרע יתבטל מן העולם [אבן עזרא, לחם דמעה].
מכאן עובר הפסוק לחלקה השני של המשוואה: פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת־אֱדוֹם. הייסורים בעולם לא נבראו לחינם, וכאשר אדם או אומה שבים בתשובה, הייסורים עוברים אל שונאיהם הראויים להם. כעת, משתם עונשה של ציון, ה' זוכר את פשעי אדום ובא עמהם חשבון [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על הבדל תיאולוגי עמוק באופן שבו נידונות שתי האומות, הבא לידי ביטוי בהבחנה שבין "עוון" (חטא שנעשה במזיד) לבין "חטאת" (חטא שנעשה בשגגה). אצל בת ציון, הגלות ממרקת את העוונות החמורים שנעשו במזיד. לאחר שאלו מתכפרים, ה' גואל את ישראל ואינו מעכב אותם בגלות רק בגלל החטאים שנעשו בשגגה, שכן לאלו יהיה תיקון בהקרבת קרבנות לכשייבנה בית המקדש. יתרה מכך, מאחר שישראל מתחרטים מיד על חטאיהם, הם אינם נענשים כלל על השגגות [לחם דמעה, אלון בכות].
לעומת זאת, אצל אדום התהליך הפוך. ה' פוקד תחילה את העוונות (המזיד), ולאחר מכן גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ – חושף ומעניש גם על החטאים הקלים שנעשו בשגגה, שעד כה היו מכוסים תחת העוונות הכבדים. הסיבה לכך היא שהרשעים שמחים בעשיית רע, ושמחה זו מעידה שגם את מה שעשו בשגגה, היו עושים במזיד לו יכלו. מאחר שאין להם כפרה על ידי קרבנות, הם נענשים על הכל [לחם דמעה, אלון בכות]. בנוסף, בניגוד לישראל, כאשר אומות העולם סובלות מייסורים הן אינן שבות בתשובה אלא מקללות את ה', ובכך מתגלה האפיקורסות הטמונה בליבן והן מתרוקנות מכל שפע, כמו כלי שמערים ומרוקנים את תוכנו [פלגי מים, לחם דמעה].