הפסוק מתאר את המציאות הטרגית של ימי המצור והחורבן, תוך התמקדות בסבלם הקשה של הילדים הרכים והפגיעים ביותר. הכתוב מחלק את הילדים לשתי קבוצות: התינוקות היונקים, והילדים הבוגרים יותר.
החלק הראשון של הפסוק, דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חִכּוֹ בַּצָּמָא, מתאר את סבלם של התינוקות. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בתינוקות יונקים שגוועו בצמא משום שלאימותיהם לא היה חלב להניק אותם בעקבות הרעב הכבד של המצור. גישה ייחודית מסבירה שהצמא נגרם משום שהאויבים לקחו באכזריות את האימהות היהודיות כדי שייניקו את ילדי האויב, והותירו את התינוקות היהודים לגווע [לחם דמעה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה יונֵק אינה מתייחסת דווקא לתינוק יונק, אלא היא כינוי כללי לילד קטן. לפי פירוש זה, הצמא נגרם לאחר שהאויבים החריבו את אמות המים שזרמו מהר הבית, ואבות שלקחו את ילדיהם לחפש מים נותרו בידיים ריקות [תורה תמימה בשם המדרש].
בהמשך, הפסוק עובר לתאר את סבלם של הילדים הבוגרים יותר, שכבר נגמלו מחלב: עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. ילדים אלו התחננו למזון, אך נתקלו בהתעלמות ואכזריות, שכן האויבים סירבו לתת להם אפילו פת לחם בתמורה לכך שאימותיהם הניקו את ילדי האויב [לחם דמעה].
באשר למשמעות המילה פֹּרֵשׂ, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון פריסה וחיתוך, כלומר לא היה מי שיחתוך וייתן לילדים הרעבים פרוסת לחם [אבן עזרא, פלגי מים, תורה תמימה]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה פֹּרֵשׂ מלשון נחמה לאבלים. לפי פירוש זה, הילדים לא רק סבלו מרעב פיזי, אלא גם מבדידות מוחלטת, שכן לא היה מי שיעמוד לצידם, ירגיע את הטרדותיהם וינחם אותם באבלם [תורה תמימה בשם ר' יהודה ורבנן].
מעבר לתיאור הפיזי הקשה, יש מי שרואה בפסוק גם משמעות רוחנית עמוקה. הזנת ילדים קטנים על ידי הוריהם נחשבת למעשה חסד וצדקה תמידי, המעניק לעם ישראל כוח והגנה מפני אויביו. כאשר הכה הרעב וההורים כבר לא יכלו להאכיל את ילדיהם, פסקה מאליה גם מצוות צדקה זו, ובעקבות כך הוסרה ההגנה הרוחנית והאויב גבר [אלון בכות].