המעבר החד מחיי מותרות ופאר אל מציאות של השפלה, רעב ואשפתות עומד במרכזו של תיאור החורבן. הניגוד הטרגי ממחיש כיצד עשירי ירושלים ומכובדיה, שחיו בפינוק מוחלט, איבדו את הכול והגיעו אל שפל המדרגה הקיומי והאנושי.
החלק הראשון של התיאור מתמקד במזון. הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים הם אלו שהיו רגילים למאכלים משובחים, כמו לחם איכותי ויין ישן [תורה תמימה]. הפרשנים מדייקים בתוספת האות למ"ד במילה לְמַעֲדַנִּים, ומסבירים כי אנשים אלו לא אכלו כדי להשביע את רעבונם, אלא אכלו לשם העידון עצמו. הם רדפו אחר תענוגות, וגם כשהיו שבעים המשיכו לזלול מתוך גרגרנות, כשהם מצפים לארוחה הבאה עוד בטרם סיימו את הנוכחית [לחם דמעה, נחל אשכול, אלשיך].
כעת, אותם מפונקים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת. הם נותרו חסרי כול, גוועים ברעב ברחובות העיר, עד שחלקם נופלים ומתים ברחוב לפני שהם מספיקים להגיע למיטתם [אלשיך]. יש המפרשים כי השממון נובע מהתסכול שבראיית אוכל ברחובות שאין להם כסף לקנותו [פלגי מים]. גישה נוספת מצביעה על ההשפלה העמוקה: מי שבעבר אכלו מתוך שובע ותענוג, רעבים כעת עד כדי כך שהם נאלצים לאכול ברחובות ככלבים משוטטים [אלון בכות].
החלק השני של התיאור עוסק בלבוש ובמעמד. המילה הָאֱמֻנִים משמעותה אנשים שחונכו, גודלו והורגלו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הם הורגלו לחיות עֲלֵי תוֹלָע, כלומר להיות לבושים בבגדי משי יקרים הצבועים בצבע אדום מיוחד של תולעת שני, שהעניקו להם יופי וחימום [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה, לחם דמעה]. יש המדגישים את המילה עֲלֵי (על), ומסבירים שהעושר היה כה רב, עד שלא רק שלבשו בגדי תולע, אלא אף השטיחים והמצעים שעליהם דרכו וישבו היו עשויים מאותם בדים יקרים [אלשיך].
בניגוד מוחלט לעברם, כעת הם חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. העשירים מוצאים את עצמם שוכבים על ערימות של זבל ופסולת ברחוב [רש"י]. הפרשנים מציעים מספר הסברים למשמעות ה"חיבוק" של האשפה. הסבר אחד מתאר מציאות של חיפוש נואש אחר מזון: הם פורשים את ידיהם ונוברים באשפה כדי למצוא שאריות, גרעיני תבואה או פירורי לחם שהושלכו, ובתנועת החיפוש הם נראים כמי שמחבקים את הזבל [לחם דמעה, אלשיך]. הסבר שני נוגע לקור: לאחר שאיבדו את בגדיהם החמים, הם נאלצים להתחפר בתוך ערימות הזבל כדי להתחמם [לחם דמעה]. הסבר שלישי מתאר ייאוש מוחלט, שבו הם כה שמחים למצוא מקום לשכב עליו, עד שהם מנשקים ומחבקים את האשפה [פלגי מים]. מנגד, ישנה גישה הרואה בביטוי זה לשון מליצית בלבד, שאינה מתארת חיבוק ממשי, אלא את העובדה שהם מתו והושלכו להיזרק באשפה כפסולת [תורה תמימה].
הפרשנים רואים בהיפוך הגורלות הזה עונש של מידה כנגד מידה. בימי גדולתם, עשירי ירושלים אכלו למעדנים אך התאכזרו לעניים. הם התעלמו מילדים רעבים שביקשו לחם ולא סיפקו בגדים לחסרי כל. לכן, ה' העניש אותם באותה המטבע, והם עצמם נותרו רעבים וחסרי לבוש ברחובות [לחם דמעה]. רדיפתם הבלתי פוסקת אחר תאוות האכילה, הממון והבגדים, היא זו שהכבידה עליהם, השחיתה את מידותיהם ומנעה מהם להתעלות מבחינה רוחנית [נחל אשכול].
ברובד דרשני ורוחני, המילה תוֹלָע נדרשת על "תולעת יעקב", רמז לכוחם של ישראל בלימוד התורה וקריאת שמע שכוחם בפה כמו התולעת. בעבר היו מוגנים על ידי כוח רוחני זה שהרחיק מהם את יצר הרע. אך משגלו ושכחו את תלמודם, איבדו את כוחם הרוחני ונותרו רק עם ההתמודדות הפיזית וההכרה ביום המיתה, המיוצגת על ידי האשפה והעפר [אלון בכות].