חורבנה של ירושלים מעלה השוואה מצמררת לסמל הרשע המוחלט – העיר סדום. עם זאת, המקונן זועק כי הטרגדיה של ירושלים עולה על אסונה של סדום, הן בחומרת החטא והן באופיו המייסר של העונש.
ההבדל המהותי בין חטאי שתי הערים נרמז כבר בבחירת המילים: הפסוק מייחס לירושלים עֲוֺן, המבטא חטא שנעשה במזיד ובכוונה, בעוד שמעשי סדום מוגדרים רק כחַטַּאת, לשון שגגה. רוב הפרשנים מסבירים כי אנשי סדום מעולם לא קיבלו תורה, ולכן, על אף רשעותם, מעשיהם נחשבים כשגגה. לעומתם, בני ישראל הם בני עמו של ה', אומה שזכתה לאור התורה ולתוכחת הנביאים. משום כך, כל סטייה מדרך הישר נחשבת עבורם למרד מכוון ופשיעה חמורה. גישה נוספת מוסיפה כי עוונם של ישראל גדל דווקא משום שהם ראו את אשר אירע לסדום, אך לא לקחו מכך מוסר [לחם דמעה]. מנגד, יש המבארים כי סדום נענשה בעולם הזה רק על חטאיה השוגגים, ולכן אבדה את חלקה לעולם הבא, ואילו ישראל נענשים בעולם הזה על עוונותיהם המזידים, וזאת מתוך רחמים כדי לנקותם ולאפשר להם נחלה בעולם הבא [אלון בכות].
ההוכחה הניצחת לכך שעוון ירושלים גדול מחטאת סדום טמונה בחומרת העונש. סדום הייתה הַהֲפוּכָה כְמוֹ־רָגַע; הפורענות שניחתה עליה הייתה מהירה ופתאומית. תושביה מתו כהרף עין ולא סבלו ייסורים ממושכים. לעומת זאת, תושבי ירושלים גוועו לאיטם ברעב נורא וסבלו מתהליך גסיסה ארוך, כואב ומתמשך [רוב הפרשנים].
את סיומו של הפסוק, וְלֹא־חָלוּ בָהּ יָדָיִם (כאשר המילה חָלוּ משמעותה חלה וירדה על ראשם [אבן עזרא]), מפרשים המקורות במספר רבדים שונים המדגישים את ההבדל בין הערים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בידי אויב. סדום נהפכה על ידי מלאכים משמים, בעוד שירושלים נמסרה לידיהם האכזריות של בני אדם.
ברובד נוסף, המילה "ידיים" מתפרשת כידיים סופקות כפיים לאות אבל. בסדום המוות היה כה מהיר עד שלא נותר איש כדי להספיד, להתאבל או להרגיש את הצער, בעוד שבירושלים קול הנהי והבכי לא פסק [לחם דמעה].
פירוש אחר קושר את ה"ידיים" לתפילה ולזכות צדיקים. בסדום לא היו צדיקים שישאו את כפיהם בתפילה כדי להגן על העיר, אך בירושלים חיו צדיקים ונזירים טהורים, אלא שגודל החטא גרם לכך שאפילו זכותם לא עמדה להם להינצל [לחם דמעה].
לבסוף, ה"ידיים" רומזות ליד ה' ולנבואה. בסדום לא שרתה רוח נבואה שתזהיר אותם ותחזירם בתשובה, ואילו בירושלים פעלו נביאים רבים שהתרו בעם השכם והערב, מה שמעצים את אשמתם על כך שבחרו להתעלם מהם [לחם דמעה, אלון בכות].