חורבנה של ירושלים היה אירוע כה דרמטי, עד שניפץ את התפיסות הפוליטיות והצבאיות של העולם העתיק. חוסנה של העיר ומעמדה הרוחני נתפסו כמוחלטים, והאפשרות שתיכבש נראתה כתרחיש בלתי אפשרי בעיני המנהיגים.
המילה תֵבֵל מתארת את מקום היישוב, כלומר העולם כולו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והקריאה המדויקת של הפסוק היא כֹּל יושבי תבל, ללא האות וי"ו [מנחת שי]. חוסר האמונה של אומות העולם נבע מכך שבְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם, שהייתה עיר כה מרכזית, מבוצרת ומוגנת, לא ניתן היה לחדור באמצעים רגילים [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. ואכן, המצור הבבלי בפיקודו של נבוזראדן נמשך שלוש שנים וחצי ללא הצלחה, עד שהמצביא התייאש וביקש לשוב לארצו. הפריצה התאפשרה רק בעקבות התערבות אלוהית: ה' נתן בליבו של נבוזראדן למדוד את החומה, ובכל יום היא שקעה באדמה עד שנבלעה כלילה, וכך נכנסו האויבים לעיר [תורה תמימה, אלשיך].
השימוש בלשון רבים במילה בְּשַׁעֲרֵי רומז לקדושתה הכפולה של העיר, שכן ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. אומות העולם הבינו שמי שנכנס בשערי העיר נכנס למעשה בשני שערים – הפיזי והרוחני – ולכן לא האמינו שכוח אנושי מסוגל לפרוץ למקום כה קדוש. אולם, בעקבות חטאי העם נסתלקה הקדושה העליונה, והאויב נכנס רק בשער הפיזי שנותר חסר הגנה [אלשיך].
מכיוון שהחורבן חרג מדרך הטבע, התברר לכולם כי ה' הוא שהצית את האש והביא את האויב [פלגי מים, אלשיך]. מלכי הארץ הופתעו מדרך הפעולה הזו, שכן סברו שאם ה' מבקש להעניש את העם, הוא יעשה זאת באמצעות מגפה בארצם. אולם ה' בחר להביא אויב ולהגלות את העם כדי לאפשר לצדיקים בודדים להינצל ולהימלט [אלון בכות].
הסיבה המרכזית לאסון הבלתי נתפס הזה הייתה השחיתות המוסרית של ההנהגה. נביאי השקר וכוהני העבודה הזרה שפכו את דמם של נביאי אמת, כמו זכריה, ושל אנשים צדיקים וכוהנים שניסו להוכיח אותם על מעשיהם. בדרך כלל, מיתתם של צדיקים עשויה לכפר על הדור כולו, אך זאת רק כאשר העם מצטער על לכתם. מכיוון שבירושלים ההנהגה היא זו שרצחה את הצדיקים באכזריות, לא היה כל צער על מותם, ולכן לא הייתה כפרה לעם והגלות הפכה לבלתי נמנעת [לחם דמעה, אלשיך, אלון בכות].