זעזועי הרעב בירושלים הנצורה הגיעו לנקודת קיצון מחרידה, שבה האינסטינקט האנושי הבסיסי ביותר, רחמי אם על פרי בטנה, התהפך לחלוטין. המצוקה הבלתי נתפסת דחפה את תושבי העיר למעשים של ייאוש מוחלט, תוך שבירת כל מוסכמה טבעית ומוסרית.
הניגוד הטרגי מודגש באמצעות הביטוי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת. דרכן הטבעית של נשים היא לרחם על יוצאי מעיהן, אך המציאות האיומה שינתה את טבען [לחם דמעה]. מעבר לטבע האימהי, יש המפרשים כי מדובר בנשים שהיו צדקניות וחסדניות, שנהגו בעבר לבשל ולהעניק ארוחות חמות לעניים, אך כעת נאלצו לבשל את בשרן שלהן [לחם דמעה]. באשר לסיבה שהובילה אותן למצב זה, יש הרואים בכך עונש מידה כנגד מידה: משום שהתאכזרו בעבר כלפי הצדיקים, נגזרה עליהן אכזריות שכזו כלפי בניהן [פלגי מים]. מנגד, גישה שונה מציגה את המעשה כסוג מעוות של רחמים, לפיו האמהות הביאו למות ילדיהן כדי למנוע מהם לראות בשפלות ישראל ובחורבן האומה [אלון בכות].
השימוש במילה יְדֵי בא ללמד על גודל הזוועה, שכן האמהות לא ציוו על אחרים לעשות זאת, אלא ביצעו את המעשה בידיהן ממש [לחם דמעה]. הבחירה לציין כי הן בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן מוסברת מתוך מציאות הרעב, שכן הבישול הפיק מרק, מה שאפשר להן להרבות את כמות המזון ולשמרו לסעודות רבות [לחם דמעה]. מול הפירוש המילולי, קיימת גישה מדרשית המפקיעה את הפסוק מפשוטו. לפי גישה זו, האמהות מעולם לא פגעו בילדיהן. אלא, כאשר ילד של משפחה שכנה גווע ברעב, הייתה אישה לוקחת את כיכר הלחם האחרונה שלה ושל בעלה, ומעניקה אותה לשכנתה כדי לנחמה. הכתוב מעלה עליהן כאילו בישלו את ילדיהן, כדי לתאר את גודל מסירות הנפש שלהן למען מצוות החסד [תורה תמימה].
המילה לְבָרוֹת מפורשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של מאכל ואכילה. הילדים הפכו למזון לָמוֹ, כלומר לאמהות עצמן, מתוך רעב כה כבד שמנע מהן לחלוק את המזון אפילו עם שאר בני משפחתן [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר את המילה לְבָרוֹת למושג "סעודת הבראה", שהיא הסעודה המוגשת לאבלים. לפי קו חשיבה זה, האמהות נאלצו להשתמש בילדיהן כסעודת הבראה על חורבן האומה [תורה תמימה, לחם דמעה].
האסון התרחש בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי, כלומר עוד בשלב השבר הפנימי והרעב, בטרם נכנס האויב לעיר [אלשיך]. מתוך תיאור אכזריותן של האמהות כלפי ילדיהן החפים מפשע, עולה בדרך של ניגוד דווקא מידת הרחמים של ה'. בעוד שהאמהות כילו את זעמן בילדיהן, ה' בחר לשפוך את חרון אפו על העצים והאבנים של ציון, ובכך הותיר שארית לעם ישראל ולא כילה אותם לחלוטין [אלשיך].