טרגדיית המצור על ירושלים מגיעה לשפל כה עמוק, עד שמוות אלים ומהיר בשדה הקרב נחשב לחסד לעומת גסיסה איטית וייסורים של רעב. המקונן מציג תמונה קשה של מציאות שבה סדרי העולם התהפכו, ומציג את ההשלכות הפיזיות והנפשיות המחרידות של הרעב.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מיתת החרב קלה יותר ופחותת סבל ממיתת הרעב הממושכת והמייסרת, ואף מהווה עונש פחות מאוס [תורה תמימה, פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי המילה טוֹבִים מתייחסת לאנשים עצמם. כלומר, ההרוגים בחרב היו אנשים טובים וצדיקים יותר, וזכו למיתה קלה ומהירה כעדות לצדקותם, לעומת אלו שנגזר עליהם לסבול את ייסורי הרעב האכזריים [לחם דמעה].
ביחס להמשך הפסוק, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי, נחלקו המפרשים האם תיאור זה מוסב על חללי הרעב או על חללי החרב.
לפי הגישה הראשונה, התיאור מתייחס לחללי הרעב. המילה מְדֻקָּרִים אינה מתארת דקירת חרב, אלא את כרסם של הרעבים שהתנפחה ונבקעה [רש"י, לחם דמעה]. הרעבים לקטו ואכלו שורשים ועשבים רעים שגרמו למיאוס בגופם, והאויבים היו צולים בשר מחוץ לחומות. ריח הבשר חדר אל כרסם הנפוחה של הרעבים, גרם לה להבקע, והפרשותיהם זבו החוצה באופן מחריד ומבזה יותר ממוות בחרב [רש"י, תורה תמימה]. המילים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי ממחישות את עומק הכאב: הרעבים גוועו ונבקעו מחוסר כל [ביאור שטיינזלץ], או שגססו מתוך תאווה אדירה לתנובת השדות שהיו שייכים להם, אך נמנע מהם לאכול מהם [לחם דמעה].
לפי הגישה השנייה, תיאור זה מוסב דווקא על חללי החרב. הם נדקרו בחרב בעודם שבעים ומלאים מגידולי השדה, וכאשר נבקעה בטנם זבו החוצה המאכלים שאכלו [ביאור שטיינזלץ, לחם דמעה]. מדוע אם כן מצבם מוגדר כטוב יותר? ראשית, משום שזכו למות שבעים ולא מורעבים [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. שנית, אף על פי שדקירת החרב גרמה לתוכן בטנם להישפך ולגופם להסריח ולהעלות תולעים (בניגוד לחללי הרעב שגופם התייבש כעץ), מיתה זו עדיין עדיפה על פני רעב כה כבד שהוביל נשים לבשל את ילדיהן [לחם דמעה]. דעה נוספת מעניקה לביזיון הגוף של חללי החרב משמעות רוחנית: אף שעל פניו עדיף ליפול בידי ה' (רעב) מאשר בידי אדם (חרב), דווקא משום שגופם נדקר, התרוקן מתוכנו והפך למתועב ומשוקץ בעיני רואיו, ביזיון נורא זה שימש להם ככפרת עוונות לאחר מותם, ולכן מצבם הסופי היה טוב יותר [אלון בכות].