בעתות של משבר קיצוני ורעב כבד, חוקי הטבע ורגשות החמלה האנושיים הבסיסיים ביותר מתעוותים ומתהפכים. זעזוע עמוק עולה מן ההשוואה בין רחמיהן של חיות הפרא לבין האכזריות שנכפתה על בני האדם בעקבות חורבן ירושלים.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מבינה את הפסוק כהנגדה זואולוגית בין עולם החי לעם ישראל. המילה תַּנִּין (או תַּנִּים) מתפרשת כהתייחסות לתנים, לווייתנים, מפלצות ים [ביאור שטיינזלץ] או נחשים [רש"י, צאינה וראינה]. הפעולה חָלְצוּ שַׁד משמעותה הוצאה וגילוי של השד, בדומה לפעולת חליצת נעל [אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי אפילו חיות אלו, שלעיתים הן טורפות ואכזריות מטבען, מתמלאות רחמים כלפי צאצאיהן. הנחש, למשל, מוציא וחושף את דדיו מתוך כיסוי עורו כדי שגוריו הרעבים לא יראו שד מכוסה וישובו על עקבותיהם [רש"י, צאינה וראינה].
לעומת זאת, בַּת־עַמִּי לְאַכְזָר. האמהות בירושלים הפכו לאכזריות. מתוך דחף הישרדותי ובשל הרעב הכבד שייבש את שדיהן, הן התעלמו מילדיהן הגוועים ברעב והעדיפו את חיי עצמן [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הן נמשלו ליְעֵנִים בַּמִּדְבָּר, שכן היענה ידועה כעוף שנוטש את צאצאיו במדבר ומתרחק מהם כדי לחפש טרף ומזון לעצמו, ללא היכרות או אהבה בין האם לבנה [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ].
גישה פרשנית שונה והיסטורית רואה במילה תַּנִּין כינוי מטפורי לאויבים הצוררים שהחריבו את הארץ, אשר נשכו והמיתו את ישראל [פלגי מים, לחם דמעה, אלשיך]. לפי קו מחשבה זה, האויבים כפו על הנשים היהודיות לחלוץ את שדיהן כדי להיניק את ילדי האויב (הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן). כתוצאה מכך, לא נותר לאמהות היהודיות חלב עבור ילדיהן שלהן, ובעל כורחן הן נראו כאכזריות וכאטימות לקול בכיותיהם, ממש כיענים [פלגי מים]. מעבר לכך, אותם בני אויבים שינקו מהנשים היהודיות לא גילו כלפיהן שום רחמים או הכרת הטוב, אלא התאכזרו אליהן [לחם דמעה]. יש אף שמוסיפים תיאור קשה ולפיו הארסיות של ילדי האויב דבקה בשדי האמהות, וכאשר ניסו התינוקות היהודים לינוק, לשונם התייבשה והם מתו בצמא [אלשיך].
רובד פרשני נוסף לוקח את הפסוק לכיוון חברתי ורוחני. יש המזהים את התנין עם נבוכדנצר מלך בבל, שאף על פי שהיה אכזר מטבעו, פיזר צדקה לעניים. לעומתו, בני ישראל היו אכזריים ביחסם לצדקה והרחיקו את עצמם מן העניים כדי לא לראות בסבלם, בדומה ליענה המתרחקת מגוזליה [אלון בכות]. במישור הרוחני, יש שדורשים את הפסוק על כוחות הטומאה והנחש הקדמוני שישראל הזינו במעשיהם הרעים, בעוד שהעוללים, שהם התלמידים הצמאים ללמוד תורה, נותרו ללא מענה מכיוון שאיש לא רצה ללמדם [לחם דמעה].