קינת החורבן מציגה ניגוד טראגי וחריף בין עברם המפואר והנשגב של תושבי ירושלים לבין השבר המוחלט שחוו בעת הנפילה. הקינה מתמקדת בנפילתם של המעמדות העליונים ביותר, אשר איבדו בבת אחת את חוסנם, מעמדם ויופיים.
המונח בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים מתייחס לשלמים במעלת התורה והנבואה [לחם דמעה], וכן לזרע מלכות בית דוד [אלון בכות]. לצד זאת, התואר מצביע על אצילי ירושלים שהצטיינו ביופיים הפיזי המושלם עד כדי כך שמשקלם סולא בזהב, וכן בנימוסיהם יוצאי הדופן. יוקרתם התבטאה בהקפדה חברתית ומוסרית מחמירה: הם נמנעו מלשבת בדין או לחתום על שטרות מבלי לדעת מי שותף להם, הקפידו על כבוד אורחיהם בסעודות, שכרו טבחים מומחים, ואף נהגו להפוך את שרוול בגדם כסימן לכך שכבר הוזמנו לסעודה, כדי לא להטריח איש לשווא [תורה תמימה].
על בני ירושלים נאמר כי הם הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז. משמעות המילה הַמְסֻלָּאִים היא מהוללים, מוערכים ונמדדים [רוב הפרשנים]. מבחינה דקדוקית, האות אל"ף במילה זו מחליפה את האות ה"א השורשית [אבן עזרא], והאות ה"א שבראשה נהגית בהארכה [מנחת שי]. ההשוואה לזהב ולפז מסמלת את חכמתם, עושרם וביטחונם של בני ירושלים, שהיו אמורים להיות חסינים ובלתי ניתנים להשחתה [לחם דמעה]. יתרה מזאת, יופיים הטבעי היה כה רב, עד שהיה מגנה ומבייש את הפז עצמו [תורה תמימה]. מלבד זאת, הפז רומז לעטרת הזהב המיוחדת של מלכי בית דוד, אשר הולמה רק את ראשי היורשים האמיתיים [אלון בכות]. עם חורבן המקדש, איבד כל הזהב בעולם את ייעודו וזוהרו, שכן תכליתו המקורית של הזהב בבריאה הייתה עבור כלי המקדש, ומשזה חרב חשך גם הזהב [לחם דמעה].
השבר הגדול מתואר במילים נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ, קרי, כדי חרס פשוטים שנועדו לאחסון יין [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. בני ציון צנחו ממעמד של מתכת יקרה ונצחית למצב של חומר זול, שביר והמוני. בשונה מכלי מתכת או עץ שניתן להתיכם או להסיק בהם אש גם לאחר שנשברו, לכלי חרס שבור אין כל תקנה או שימוש, ולא נותר בו דבר מלבד הזיכרון שהוא מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר [לחם דמעה]. לחלופין, הם נמשלו לכלי חרס רטובים שטרם הוכנסו לכבשן, ולכן נשברים מיד עם תחילת השימוש בהם [לחם דמעה].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לסיבת התרסקותם. גישה אחת גורסת כי הם נמשלו לנבלי יין משום שזנחו את שלמות נפשם והלכו אחר תאוות הגוף והשכרות [לחם דמעה]. גישה אחרת מקבילה את מצבם להלכות טהרת כלים: בעוד חטאים קלים ניתנים לכפרה בתשובה או בייסורים בדומה להגעלה או ליבון באש של כלי מתכת, חטא חילול ה' שבו חטאו משול לבליעת טומאה בכלי חרס. לכלי כזה אין שום דרך טהרה מלבד שבירתו המוחלטת [חומת אנך]. כך גם מלכותם, שהייתה אמורה להיות נצחית כמו קרן טבעית, נשברה כמו פך חרס שביר שנוצר בידי אדם [אלון בכות].
התיאור המטאפורי של שבירת החרס התממש באופן טראגי ומזעזע. מסופר על אחד מגדולי ירושלים שגווע בצמא בעת החורבן. משגילה משרתו כי כד המים ריק, הורה לו האציל לנפץ את הכד לעיניו, ומרוב ייסורים השליך את עצמו מהגג, ואבריו התרסקו והתערבבו עם שברי החרס [תורה תמימה].