חורבן החברה והגלות מצטיירים לא רק כתבוסה פיזית, אלא כתוצאה ישירה של קריסה מוסרית ואובדן כבוד כלפי ההנהגה הרוחנית. הפיזור של העם נועד למנוע התאגדות מחודשת, כביטוי לריחוק אלוהי מוחלט.
הביטוי פְּנֵי ה' מפורש בקרב הפרשנים כביטוי של כעס וזעם אלוהי, שכן הכעס ניכר בפנים [אבן עזרא]. זעם זה הוביל לכך שחִלְּקָם, כלומר העניש אותם בגלות ופיזר אותם בין אומות העולם. הפיזור לא נעשה כקבוצה אחת גדולה, אלא בחלוקה לקבוצות קטנות ומבודדות [תורה תמימה]. לפירוק זה ישנה מטרה כפולה: מצד אחד, זוהי דרך להכניע את גאוותם של מי שפרקו עול וזלזלו בסמכות [אלון בכות]; ומצד שני, הפיזור לארבע כנפות הארץ מונע מהם להתאגד יחד לתשובה ולתפילה משותפת, ובכך מבטיח שה' לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם לטובה [לחם דמעה]. לעומת זאת, יש המפרשים מילים אלו כתפילה של המקונן, המבקש שה' לא יוסיף עוד להביט בעם באותם פנים של זעם וחרון שהפקירו אותם לטבח [לחם דמעה].
חציו השני של הפסוק מציג את הסיבה לעונש הכבד, הנעוצה בהתנהגותם של בני העם בימי שלוותם [רש"י]. המילים פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ (כאשר המילה זְקֵנִים נקראת במסורת הקריאה כ-וּזְקֵנִים [מנחת שי]) מתארות חברה שאיבדה כל יחס של כבוד וחמלה כלפי מנהיגיה. הם סירבו להקשיב לתוכחות הכהנים והזקנים שניסו להניא אותם מחטאיהם [צאינה וראינה], התעלמו מצרכי הנזקקים [ביאור שטיינזלץ], ואף הגיעו לכדי שפיכות דמים של ההנהגה [לחם דמעה]. גישה שונה מעט קובעת כי הפסוק מכוון דווקא כלפי נביאי השקר והכהנים המושחתים שהחטיאו את הרבים; בשל מעשיהם, הכעס האלוהי הוא שהפריד אותם מכלל ישראל וגרם לכך שה' לא יביט בהם עוד [פלגי מים].