רחובות ירושלים, שהיו בעבר שוקקים חיים, הפכו לזירת כאוס, עיוורון מוסרי ושפיכות דמים נוראה. תמונת הדמויות המשוטטות כשהן מגואלות בדם משמשת עדות מטלטלת הן לטבח הפיזי שהתרחש בחורבן והן לשפל הרוחני שקדם לו.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתארת את המציאות הפיזית הקשה של החורבן. העיר הייתה כה מלאה בחללים, עד שאנשים עִוְרִים ששוטטו באין להם מדריך, החליקו ונפלו בדם ההרוגים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה נְגֹאֲלוּ היא שהם התלכלכו והזדהמו בדם, עד למצב שבו בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם – קרוביהם ואנשים אחרים לא יכלו כלל לגעת בבגדיהם המוכתמים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, הפועל נְגֹאֲלוּ מורכב משילוב נדיר של בניין פעיל וסביל [אבן עזרא].
מנגד, שורה של פרשנים מבינה את הפסוק כתיאור אלגורי של השחתה מוסרית. לפי גישה זו, המילה עִוְרִים אינה מתארת לקות פיזית אלא אנשים שהם "כעיוורים" [אבן עזרא], פריצים ורשעים שדעתם הסתנוורו מיצר הרע [לחם דמעה, פלגי מים, אלון בכות]. הם נָעוּ... בַּחוּצוֹת, כלומר חטאו ושפכו את דם הצדיקים בפרהסיה ובאופן גלוי לעין כל מבלי שאיש מחה בידם, וזהו החטא שהוביל לגלות השכינה ולחורבן [פלגי מים, אלון בכות]. הרשעים הללו נְגֹאֲלוּ בַּדָּם של קורבנותיהם, ובגדיהם היו כה מלוכלכים מדם עד שכל רואיהם יכלו להבחין באשמתם הפומבית [פלגי מים, אלון בכות]. פירוש נוסף לסיומת הפסוק מציע כי כאשר אותם רשעים לא הצליחו לרצוח את עוברי האורח, בְּלֹא יוּכְלוּ, הם היו לפחות תוקפים אותם וגוזלים את בגדיהם, וכך יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם [לחם דמעה].
כיוון פרשני שונה לחלוטין קושר את הפסוק לאבל הכבד על הירצחו של זכריה הנביא. מתוך אהבה עמוקה לנביא וכאב על מותו, אפילו העיוורים והחיגרים, שאמנם בְּלֹא יוּכְלוּ ללכת בקלות, ביקשו שיכוונו אותם אל המקום שבו נשפך דמו. הם רצו להגיע אל הדם כדי לחבק את המקום, לנשקו ואף להתלכלך בו מרוב יגון וחיבה לקדוש שנהרג [תורה תמימה].