נקודת השיא של החורבן מתגלה כרגע שבו הזעם האלוהי מגיע למיצויו, ומותיר אחריו אדמה חרוכה. אולם, מבעד לתיאור הקשה של כליון העיר ושריפתה, מסתתרת דווקא נקודת אור של חסד והצלה עבור העם שניצל מהשמדה מוחלטת.
הפסוק פותח בתיאור כעסו של ה' שבער במשך שנים ארוכות, וכעת בא לידי ביטוי בנקמה ומיצוי הדין [רש"י, צאינה וראינה]. המילים חֲמָתוֹ וכן חֲרוֹן אַפּוֹ מתארות את הזעם והכעס האלוהי [ביאור שטיינזלץ], כאשר המונח וַיַּצֶּת־אֵשׁ משמש כדי לדמות את חרון האף לאש מכלה [אבן עזרא]. אש זו הייתה כה עוצמתית עד שוַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ – היא שרפה את העיר כליל והחריבה אפילו את היסודות הבנויים מתחת לפני הקרקע [ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי פסוק זה טומן בחובו נחמה גדולה. הכעס והדין היו כה כבדים, עד שאילו היו מופנים במלואם כלפי בני ישראל, האומה הייתה נכחדת לחלוטין. לכן, ה' בחר לכלות את חמתו ולשפוך את זעמו על העצים והאבנים של ירושלים ובית המקדש, ובכך פדה והציל את הכלל מאובדן גמור [תורה תמימה, פלגי מים, אלשיך]. עוצמת הכעס דרשה פורקן כה עמוק, עד שהאש נאלצה לכלות גם את יסודות המבנים כדי לסיים ולשכך את הרוגז האלוהי, ולהשאיר לעם שארית ופליטה [אלשיך].
מתוך כך, הפרשנים עומדים על ההבחנה בין שני סוגי הזעם המוזכרים בפסוק: "חמה" ו"חרון אף". יש המבארים כי ה"חמה" כילתה את זעמה בייסורים הקשים שעברו על העם עצמו, בעוד ש"חרון האף" נשפך על המבנים והאבנים [נחל אשכול]. גישה אחרת מציעה כי ה' ביטל לחלוטין את מידת ה"חמה", שהייתה עלולה לקטרג ולדרוש את השמדת העם, והותיר רק את ה"אף" שנשפך על חומות העיר [אלון בכות].
ייחודיותה של האש שהחריבה את ציון נידונה אף היא. קדושתה של העיר הייתה כה גדולה, עד שאש רגילה לא יכלה לשלוט בה. לכן הפסוק מדגיש וַיַּצֶּת, ללמדנו שה' בעצמו הוא שהצית את האש האלוהית, והיא זו שפעלה את החורבן [אלשיך, נחל אשכול]. עם זאת, גם בתוך אש הדין הסתתרו רחמים; האש לא ירדה בעוצמתה המקורית, אלא עברה דרך מלאכים והצטננה מעט לכדי גחלים עוממות, ורק לאחר מכן הוצתה מחדש בציון כדי שלא להחריב את הכול [אלשיך]. ולבסוף, העובדה שה' עצמו הוא שהבעיר את האש, מהווה פתח לתקווה עתידית, שכן ה' עתיד לשלם על הבערה שהבעיר, ולבנות את ציון מחדש בחומת אש של הגנה וכבוד [תורה תמימה].