תארו לעצמכם מצב שבו מישהו כועס כל כך עד שנדמה שהכול עומד להיהרס, אבל דווקא ברגע הזה הוא בוחר לעשות משהו שמגן על מי שהוא אוהב. כשחומות ירושלים ובית המקדש חרבו, זה היה זמן קשה מאוד. ה' כעס על המעשים הלא טובים שהעם עשה במשך שנים רבות. המילים חֲמָתוֹ וכן חֲרוֹן אַפּוֹ מתארות את הכעס הגדול הזה. אבל בתוך התיאור העצוב מסתתרת נחמה גדולה. אם ה' היה מפנה את כל הכעס הזה כלפי בני ישראל, חלילה לא היה נשאר מהם זכר. לכן, ה' בחר ברחמיו לשפוך את הכעס שלו על העצים והאבנים של ירושלים, ובכך הציל את העם.
ירושלים הייתה עיר כל כך קדושה, עד שאש רגילה בכלל לא יכלה לפגוע בה. לכן המילה וַיַּצֶּת מלמדת אותנו שה' בעצמו הוא זה שהדליק את האש. האש הזו הייתה כל כך חזקה עד שוַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ, כלומר היא שרפה את העיר לגמרי, אפילו את היסודות והאבנים שבנויים עמוק מתחת לאדמה. ה' נתן לאש לכלות את הבניינים כדי שהכעס יירגע והעם יוכל להינצל ולהמשיך לחיות.
בסופו של דבר, העובדה שה' בעצמו הוא זה שהדליק את האש, נותנת לנו תקווה גדולה לעתיד. ה' מבטיח שבעתיד הוא יבנה את ירושלים מחדש, וישמור עליה לתמיד בעזרת חומת אש של הגנה וכבוד.