יצא לכם פעם לראות מבצר אדיר וחזק, כזה שכולם בטוחים ששום כוח בעולם לא יצליח להרוס? ככה בדיוק הרגישו כל המנהיגים והמלכים בימים ההם לגבי ירושלים. כל האנשים שחיים בעולם, מקום שנקרא בלשון התנ"ך תבל, היו בטוחים שהעיר מוגנת לחלוטין ואי אפשר לכבוש אותה.
הם ידעו שאי אפשר פשוט לעבור בשערי ירושלים. ואכן, הצבא הבבלי החזק עמד מחוץ לעיר במשך שלוש שנים וחצי, ניסה לפרוץ פנימה ולא הצליח, עד שהמפקד שלהם כמעט התייאש והחליט לחזור לארצו. הסיבה לכך הייתה שלירושלים הייתה הגנה כפולה: לא רק חומות של אבן, אלא גם הגנה רוחנית של קדושה מאת ה'. אומות העולם האמינו שמי שרוצה להיכנס לעיר צריך לעבור גם בשער הרגיל וגם בשער הרוחני של ה'.
אז איך בכל זאת העיר נכבשה? לצערנו, המנהיגים של העם התחילו לעשות מעשים רעים. הם פגעו באנשים צדיקים ובנביאים שניסו להדריך אותם לדרך טובה, ובמקום לבקש סליחה ולהצטער, הם המשיכו בשלהם. בגלל ההתנהגות הזו, ההגנה הרוחנית של ה' עזבה את העיר. ברגע שזה קרה, נשאר רק השער הפיזי, והוא כבר לא יכול היה לעמוד בפני עצמו. ה' גרם לחומות לשקוע באדמה, וכך האויב הצליח להיכנס. כל המלכים מסביב הופתעו, כי הם הבינו שזה לא כוח של בני אדם שניצח את העיר, אלא ה' בעצמו. ה' בחר להביא אויב מבחוץ ולא להעניש את העם בדרכים אחרות, כדי לתת לאנשים הטובים והצדיקים הזדמנות לברוח, להינצל ולהמשיך את הדרך.