ברגעי המשבר הקשים ביותר, במקום לפנות אל ה', העם נאחז בתקוות שווא ובאשליות של הצלה ממקורות זרים. מבחינה לשונית, המילה עוֹדֵינוּ נכתבת ונקראת באופן מעט שונה במסורת הקרי והכתיב [מנחת שי], והמילה בְּצִפִּיָּתֵנוּ מופיעה בצורה דקדוקית חסרת משקל רגיל [אבן עזרא]. משמעות המילה צִפִּינוּ היא חיכינו והמתנו [רש"י], והביטוי עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ מבטא כמיהה מתמשכת ומתישה אל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל – עזרה שמתבררת כריקה וחסרת תוחלת [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתעד את ההישענות הפוליטית והצבאית העקרה על מעצמות זרות, ובפרט על מצרים. בני ישראל ייחלו בכיליון עיניים לבואו של חיל פרעה נכה כדי שיציל אותם, אך התברר כי זהו אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, פלגי מים]. מסורת מדרשית שופכת אור על סיבת נסיגתם הפתאומית של המצרים: כאשר הגיעו ספינות העזר המצריות, הציף ה' על פני המים את גופותיהם הנפוחות של המצרים שטובעו בים סוף דורות רבים לפני כן. כשראו זאת חיילי פרעה, הם נזכרו בהיסטוריה, הבינו שהם הולכים להילחם למען האומה שגרמה לאובדן אבותיהם, ומיד סבו על עקבותם ושבו לארצם [רש"י, תורה תמימה].
רובד נוסף של הפירוש תולה את האשמה באשליות רוחניות ובהיעדר תשובה. נביאי השקר הם שנטעו בעם את תקוות השווא לברית מוצלחת עם מצרים. ביטחון מופרז זה גרם לרפיון ידיים ומנע מהעם לחזור בתשובה, עד שהיה מאוחר מדי והקץ הגיע [אלשיך]. כל עוד העם מוכה בעיוורון רוחני, נמשך אחר יצרו הרע ונמנע מתשובה, כל ניסיון לשאת חן בעיני מלכים ושרים זרים באמצעות מתנות ודיפלומטיה נידון לכישלון. העוונות הם הגורמים לחורבן, ובלעדי ה' שום אומה לא תוכל להושיע [לחם דמעה].
לצד התקווה המדינית, היו שפנו להישענות על כוחות מיסטיים ועבודה זרה. יש המפרשים כי אפילו בשיא השבר, העם המשיך לצפות לעזרתם של פסלים וכוכבי שמים, תקווה שהתבררה כהבל [אלון בכות]. גישה אחרת מתארת כיצד מנהיגי העם וחכמיו ניסו להגן על ירושלים באמצעות השבעת מלאכים וכוחות עליונים, כמו שר האש ושר המים, או אף ניסו להגביה את העיר באוויר. הם הניחו שה' רק יסלק את השגחתו ויפקיר אותם למערכת המזלות, שעליה חשבו שיוכלו לשלוט באמצעות כישוף והשבעות. אולם, ה' סיכל את תוכניותיהם, החליף בין תפקידי המלאכים, והפך את כל מאמציהם המיסטיים למשענת קנה רצוץ [אלשיך, אלון בכות].