שבר הגלות והחורבן מתבטא לא רק באובדן הארץ, אלא בהשפלה העמוקה שחווים הגולים, ההופכים למנודים ודחויים בכל מקום שאליו הם מגיעים. מצבם הפיזי והרוחני כה ירוד, עד שהסביבה כולה מתנערת מקרבתם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ וכן סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ מתארות את יחסם של הגויים אל גולי ישראל. העמים מתייחסים אליהם כאל טמאים ומלוכלכים בדם, וצועקים עליהם להתרחק ולא לגעת בהם. השפלה זו מבטאת הידרדרות חמורה; בניגוד לגלות מצרים שבה המצרים רק נמנעו מלאכול עמם, בגלות זו אומות העולם סירבו אפילו למגע פיזי או לנגיעה בכלים של ישראל [לחם דמעה]. ביטוי זה של הרחקה כה מושרש, עד ששער מיוחד שבו היו עומדים הטמאים נקרא "שער סור" על שם הקריאה להתרחק מן הטמא [תורה תמימה].
מנגד, יש המפרשים קריאות אלו כמאבק פנימי בתוך עם ישראל. לפי גישה אחת, הנביא הוא שקורא לעם להתרחק ולסור מעל נביאי השקר שהובילו לחורבן, ולהכריז עליהם כטמאים [פלגי מים]. גישה אחרת רואה בכך תיאור טרגי של ימי המצור, שבהם הפריצים והקנאים שסירבו להיכנע קראו "טמא" לחכמי ישראל שביקשו להשלים עם הגזירה, והתייחסו אליהם כאל בוגדים [אלון בכות].
ההצדקה לריחוק ולנידוי מוסברת במילים כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ, שזכו למספר כיווני פרשנות. כיוון אחד מפרש את המילה נָצוּ כלשון סירחון, טינוף ולכלוך בדם, ואת גַּם נָעוּ כתיאור של החלקה ושיטוט בתוך אותו דם [רש"י, פלגי מים, לחם דמעה]. כיוון שני קושר את המילה נָצוּ לשורש מריבה. לפי קו זה, הגלות באה עליהם משום שרבו והתעמתו עם ה', או בשל שנאת חינם ומחלוקות פנימיות בתוך העם. יש אף מי שדורש את המילה כ"נאצו" (בחסרון האות אל"ף), ללמד שישראל הוגלו רק לאחר שניאצו והכעיסו את ה' [תורה תמימה, לחם דמעה]. בנוסף, יש המפרשים גַּם נָעוּ כסטייה ונדידה מדרך התורה [לחם דמעה]. גישה ייחודית ושונה מסבירה את נָצוּ מלשון נוצה, כמשל לעוף הפורש כנפיים ונודד ממקומו [אבן עזרא].
סופו של הפסוק, אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר, מתאר את הייאוש ותחושת הסוף. הגויים גוזרים על ישראל גירוש ואינם מאפשרים להם להתגורר בארצותיהם [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, העמים מצהירים שישראל לעולם לא ישובו עוד להתגורר בירושלים. תפיסה זו, לפיה ה' נטש את עמו לנצח, היא שנתנה לגויים את התעוזה להתאכזר לישראל ללא פחד מעונש אלוהי [חומת אנך]. ברובד הפנימי, מילים אלו משקפות גם את ייאושם של ישראל עצמם, שאיבדו את האמונה בביאת המשיח ובגאולה [לחם דמעה], או לחלופין, את אשלייתם של הקנאים לפני החורבן, שהכחישו את נבואות הזעם וטענו כי העם לא יגלה מארצו [אלון בכות].