זעקת השבר עולה מתוך תחושת מחנק פיזית ורוחנית כאחד. המרחב העירוני המוכר והבטוח הפך למלכודת, ותחושת המצור ברחובות מובילה להכרה המייאשת כי הקץ ההיסטורי והקיומי הגיע.
המילה צָדוּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים מלשון ציד ומארב [רש"י, אבן עזרא, פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. האויבים טמנו פח ולכדו את הצעדים, עד שלא ניתן היה ללכת בחופשיות בעיר. יש המדגישים כי גרסת המילה היא בוודאות באות דל"ת ולא באות רי"ש [מנחת שי]. הציד בתוך העיר מדגיש מציאות הפוכה ועל-טבעית: בדרך כלל, בני המקום המכירים את מבואות העיר הם אלו שצדים את האויב הפולש, אך כאן התהפכו היוצרות, והזרים הם שצדו את המקומיים בתוך רחובותיהם שלהם [לחם דמעה].
גישה שונה קושרת את המילה צָדוּ לשורש שממה. לפי פירוש זה, החורבן נבע גם משנאת חינם פנימית, כאשר תושבי ערי השדה שהיו עולים לירושלים סבלו מהצקות, ובתגובה קיללו את העיר והמקדש שיישארו שוממים [תורה תמימה].
ההליכה ברחובות, מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ, אינה רק תיאור גיאוגרפי אלא נושאת משמעות רוחנית. שליטת האויב ברחובות באה כעונש על כך שהעם נהג לטייל וללכת בבטלה בחוצות העיר, במקום להפנות את צעדיו אל בתי הכנסת ובתי המדרש [לחם דמעה, אלון בכות]. בנוסף, חוסר היכולת ללכת ברחוב משקף את ההשפלה העמוקה שחוו ישראל, כאשר הגויים אילצו אותם לרדת משבילי ההליכה המרכזיים ולפנות להם דרך [לחם דמעה].
חלקו השני של הפסוק, קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּנוּ, מבטא את סופו המוחלט של בית המקדש [תורה תמימה]. המילה בָא מדומה לשקיעת השמש, ומסמלת את שקיעתו המוחלטת של הקץ והתקווה [פלגי מים].
עם זאת, הפרשנים מזהים בתזמון של הקץ מתח עמוק בין מידת הדין למידת הרחמים. מצד אחד, הקץ הוקדם. ה' הביא את החורבן בטרם עת כחסד, משום שאילו היו ישראל נשארים בארצם ומשלימים את מלוא הימים שנקצבו להם בעודם חוטאים, הם היו נידונים לכליה מוחלטת חלילה. הקדמת הקץ מנעה את אובדנם הסופי [פלגי מים, לחם דמעה], בדומה לגלות מצרים שקוצרה כדי להחיש את הגאולה [נחל אשכול].
מנגד, המילים מָלְאוּ יָמֵינוּ מבטאות את החמצת ההזדמנויות לגאולה. כל הזמנים והקיצים שיועדו לישועה כבר חלפו, והדבר נותר תלוי אך ורק בחזרה בתשובה. מכיוון שהעם רפה ידיים ולא שב מדרכו, תמה התקווה והגיעה עת הצרה [אלון בכות].