תארו לעצמכם שאתם הולכים בשכונה שלכם, במקום שאתם הכי מכירים ומרגישים בו הכי בטוחים בעולם, ופתאום אתם מגלים שאתם לא יכולים לצעוד שם בחופשיות. זה בדיוק מה שהרגישו תושבי ירושלים בזמן החורבן. האויבים טמנו להם פח בתוך העיר שלהם. המילה צָדוּ פירושה ציד ומארב. קרה כאן דבר הפוך מהרגיל: בדרך כלל המקומיים שמכירים כל פינה בעיר הם אלו שיכולים ללכוד את האויב, אך כאן הזרים הם אלו שצדו את התושבים. בגלל זה נמנע מהם מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ.
המצב הזה, שבו אי אפשר ללכת בבטחה ברחוב, לא קרה סתם. הוא הגיע כעונש על כך שהעם נהג לטייל ולבזבז את הזמן ברחובות במקום ללכת למקומות טובים כמו בתי המדרש. בנוסף, האויבים השפילו אותם והכריחו אותם לרדת מהשבילים הראשיים. בגלל כל הקושי הזה, העם הרגיש שקָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּנוּ. הם הרגישו שהגיע הסוף המוחלט של בית המקדש, והתקווה שלהם שקעה ממש כמו שהשמש שוקעת בסוף היום.
אבל דווקא בתוך העצב הזה מסתתר חסד גדול של ה׳. ה׳ הקדים את החורבן והביא אותו מוקדם מהצפוי, כי אם בני ישראל היו נשארים בארץ וממשיכים לעשות מעשים לא טובים עוד ועוד זמן, המצב שלהם היה חמור בהרבה. בכך שה׳ הקדים את הקץ, הוא בעצם הציל אותם מאובדן מוחלט ושמר עליהם כדי שיוכלו לחזור בתשובה ולתקן את דרכם.