קרה לכם פעם שהייתם בצרה גדולה, וחיכיתם שמישהו יבוא לעזור לכם, אבל הוא פשוט לא הגיע? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל ברגעים הכי קשים של החורבן. במקום לפנות אל ה' ולבקש ממנו עזרה, הם הקשיבו לנביאי שקר. הנביאים האלה נטעו בהם תקוות שווא וגרמו להם לחשוב שהצבא החזק של מצרים יבוא להציל אותם, ובגלל הביטחון המופרז הזה העם לא חזר בתשובה כשהיה אפשר.
הם עמדו וחיכו זמן רב. המילה צִפִּינוּ פירושה חיכינו והמתנו. הם הסתכלו אל האופק וקיוו לראות את צבא מצרים מגיע, עד שהגיעו למצב של עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ, כלומר, העיניים שלהם כבר התעייפו מרוב המתנה מתישה לעזרה ריקה שמעולם לא הגיעה.
ולמה המצרים באמת לא באו? כשהספינות של צבא מצרים כבר היו בדרך, ה' הציף על פני המים את המצרים שטבעו בים סוף דורות רבים קודם לכן. כשהחיילים המצרים החדשים ראו זאת, הם נזכרו בהיסטוריה והבינו שהם הולכים להילחם ולעזור לאותו עם שבגללו אבותיהם אבדו בים. הם מיד סובבו את הספינות, ברחו וחזרו לארצם. כך הבינו בני ישראל שהם נשענו אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ, כלומר, על אומה זרה שבכלל לא יכולה להושיע ולהציל אותם, ושבלי ה' שום עזרה מדינית לא באמת תצליח.