החורבן והרעה הגדולה שבאה על ירושלים לא התרחשו בחלל הריק, אלא היו תוצאה ישירה של השחתה מוסרית חמורה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מפנה אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הרוחנית של העם, קרי נביאי השקר והכוהנים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. חטאם המרכזי, כפי שעולה מהמילים הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים, היה רצח של חפים מפשע, אשר נבע ממניעים של רדיפת בצע וכבוד [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי דַּם צַדִּיקִים בא ללמד כי מדובר בדמו של כל צדיק וצדיק באופן פרטי [אבן עזרא].
לעומת הבנה זו, יש המקשים ושואלים: וכי רק הנביאים והכוהנים חטאו, והרי העם כולו חטא? משום כך, מוצעת קריאה שונה למילים מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ עֲוֺנֹת כֹּהֲנֶיהָ. לפי פירוש זה, הפסוק אינו מתאר את החטאים שביצעו מנהיגי הרוח, אלא את החטאים והעוולות שהעם עשה כלפיהם. הכוונה ההיסטורית היא לרציחתו של זכריה, ששימש במקביל כנביא וכוהן, ודמו נשפך בתוך העיר [תורה תמימה].
מבחינה טקסטואלית, קיימת מסורת של חילופי נוסחאות לגבי המילה מֵחַטֹּאות, כאשר בחלק מספרי התורה היא מופיעה בכתיב מלא עם האותיות אל"ף ווי"ו, על אף שהמסורה מציינת כי יש לכתוב אותה בכתיב חסר [מנחת שי].