זעקת השבר בקינה מבטאת פליאה ותדהמה על אובדן היופי, הפאר והמעמד, ועל האופן שבו כל מה שהיה יקר ערך וזוהר הושפל, התבזה ואיבד את צורתו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו במשמעות המילה יוּעַם. הגישה המרכזית מפרשת אותה מלשון כהות, חשיכה ועמעום הברק, בדומה לגחלים שכבות והולכות [רש"י, תורה תמימה, אבן עזרא]. דעה נוספת מפרשת מלשון כיסוי והעלמה [תורה תמימה, אבן עזרא]. המילה זָהָב מתארת את המראה המזהיר, והפועל יִשְׁנֶא משמעותו שינוי דרסטי ממראהו המקורי [רש"י]. המילה הַכֶּתֶם מכוונת לקבוצת כלי נוי ותכשיטי זהב, או לזהב בדרגה פחותה [רש"י, תורה תמימה, פלגי מים].
הפרשנים מציגים מגוון רבדים לזהותם של הזהב והאבנים המוזכרים בפסוק. על פי המדרש, הקינה מכוונת כלפי דמויות הוד בעם ישראל, ובראשן המלך יאשיהו, שגופו היה מהודר כזָהָב וכתכשיט יקר. המילים אַבְנֵי קֹדֶשׁ רומזות לכל רביעית מדמו שנקברה על ידי ירמיהו הנביא במקום שבו נורה בחצים [רש"י, תורה תמימה]. אחרים רואים בכך תיאור של אנשי ירושלים וילדיה, שפניהם האירו כזהב וכאבנים טובות מרוב יופי, וכעת הם מושלכים ונשכחים ברחובות [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. במובן החומרי, הפסוק מתאר עניות נוראה שבה כלה כל כספם של ישראל, עד שאבות ובנים – הנרמזים במילה אַבְנֵי כנוטריקון של אב ובן – מתו ברעב ברחובות. פירוש נוסף קושר זאת לכספי צדקה של זהב שהיו נתרמים עבור ילדים, שגופותיהם כעת מושלכות בחוצות [לחם דמעה].
גישה רוחנית מזהה את הזהב והאבנים עם התורה ולומדיה. הפיזור של אַבְנֵי קֹדֶשׁ מתאר את תלמידי החכמים שנאלצו לנדוד ברחובות בחיפוש אחר פת לחם, או חכמים שיצאו לשווקים כדי להוכיח את הרבים [תורה תמימה, לחם דמעה]. יציאתם לגלות מארץ ישראל, שבה התורה מאירה כזהב, גרמה לעמעום כוחה של התורה שבעל פה ולפיזור המשניות וההלכות בראש כל חוצות [נחל אשכול].
כיוון פרשני נוסף מתמקד בבית המקדש. זָהָב רומז לארון הברית שנגנז, ואַבְנֵי קֹדֶשׁ הן אבני המקדש שנחרב ואבני ההיכל שנותצו על ידי האויב [פלגי מים, לחם דמעה]. יש הרואים בעמעום הזהב ביטוי לאובדן כוחו של זהב המשכן לכפר על חטא העגל, ושבירת האבנים מזכירה את שבירת לוחות הברית, שנועדה לכפר אך כעת החטא התעורר מחדש [אלון בכות]. מאחר שהזהב נברא במקורו רק עבור בית המקדש, אך טבעי הדבר שכאשר המקדש חרב, הזהב מתאבל, מתעמעם ומשתנה [אלשיך]. לפי גישה היסטורית, עמעום הזהב (יוּעַם) רומז לחורבן בית ראשון שהיה קצר וזמני, ואילו שינוי הכתם (יִשְׁנֶא) רומז לחורבן בית שני ולגלות הארוכה שבאה בעקבותיו [לחם דמעה].
לצד החורבן, יש המוצאים בפסוק ביטוי לרחמי ה'. העובדה שהזהב רק יוּעַם והכתם רק יִשְׁנֶא, מצביעה על כך שישראל נמשלו לגחלים עוממות שטרם כבו לחלוטין. ה' שפך את חמתו על העצים והאבנים של המקדש, ובכך מנע כליה מוחלטת של העם [לחם דמעה].
הפסוק מדגיש את גודל האסון האנושי דרך השוואה לחומר. הפעלים בפסוק נוסחו בלשון עתיד, שכן חומרים כמו זהב ואבן מתבלים ומשתנים לאט ובהמשך הזמן. לעומת זאת, מפלתם של בני ישראל, המוזכרת בפסוק הבא בלשון עבר ("נחשבו לנבלי חרש"), התרחשה באופן מיידי ומוחלט. המקונן פותח בתיאור חורבן החומר כדי להעצים את ההבנה שחורבן האדם קשה, מהיר וטראגי הרבה יותר [אלשיך, פלגי מים].