קרה לכם פעם שמצאתם חפץ יקר או צעצוע אהוב שהיה זרוק בחוץ, מלוכלך וחסר ברק, וכמעט לא זיהיתם אותו? כך בדיוק מרגיש מי שכותב את הקינה על חורבן ירושלים. הוא מסתכל מסביב, המום ועצוב, ולא מאמין למראה עיניו כשכל היופי והפאר שהיו בעיר פשוט נעלמו.
הוא שואל בכאב איך ייתכן שהזָהָב הנוצץ יוּעַם, כלומר הפך להיות כהה, עמום וחשוך, ממש כמו גחלת שהאש שלה הולכת ונכבית. הוא מתפלא איך יכול להיות שהַכֶּתֶם, שזה כינוי לתכשיט עשוי מזהב מיוחד, יִשְׁנֶא וישנה את המראה שלו כל כך עד שאי אפשר בכלל לזהות אותו.
בכל פינת רחוב הוא רואה אַבְנֵי קֹדֶשׁ פזורות וזרוקות. האבנים האלו מזכירות את האבנים הקדושות של בית המקדש שנהרס, אבל הן גם משל לאנשי ירושלים ולילדים שלה. פעם הפנים שלהם האירו וזרחו כמו זהב ואבנים טובות מרוב יופי ושמחה, ועכשיו הם בודדים ועצובים ברחובות.
אבל בתוך כל העצב הגדול הזה, מסתתרת גם נקודה של נחמה ורחמים מאת ה'. הזהב והתכשיטים אמנם איבדו את הברק שלהם, אבל הם לא נהרסו לגמרי. ה' כעס ושפך את הכעס שלו על העצים והאבנים של בית המקדש, ובזכות זה עם ישראל לא אבד. עם ישראל נמשל לגחלת שאולי נראית קצת חשוכה כרגע, אבל היא עדיין בוערת בפנים ויכולה לחזור ולהאיר מחדש.