איכה, פרק ד׳, פסוק א׳

זעקת השבר מבטאת תדהמה על אובדן היופי והפאר של ירושלים, ועל האופן שבו כל מה שהיה יקר וזוהר התבזה. הקינה מתארת כיצד הזָהָב המזהיר יוּעַם, כלומר איבד את ברקו והחשיך, וכיצד יִשְׁנֶא מראהו המקורי של הַכֶּתֶם הַטּוֹב, המכוון לתכשיטים יקרים. תיאור התבלות החומר נועד להמחיש את הטרגדיה האנושית והרוחנית, כאשר אַבְנֵי־קֹדֶשׁ, המייצגות את אבני בית המקדש המנותצות ולצידן תושבי העיר וילדיה שפניהם האירו מרוב יופי, תִּשְׁתַּפֵּכְנָה ומושלכות בביזיון בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת. עם זאת, העובדה שהזהב רק עומם כגחלת לוחשת רומזת לרחמי ה', ששפך את חמתו על אבני המקדש כדי למנוע את השמדתו המוחלטת של העם.