יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאנשים נמצאים במצוקה כל כך גדולה, עד שהם מאבדים את ההתנהגות הטבעית שלהם? בזמן המצור על ירושלים, הרעב בעיר היה כבד וקשה מנשוא. הפסוק מספר לנו על נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת – אמהות שבדרך כלל מלאות באהבה ורחמים, ובעבר אפילו נהגו לבשל באהבה ולחלק אוכל חם לעניים. אבל בגלל הרעב הנורא, הייאוש פשוט שינה את הטבע שלהן. הכתוב מתאר מציאות עצובה מאוד שבה אותן אמהות, במו יְדֵיהן ממש, בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן כדי שיהיו להן לְבָרוֹת, כלומר למאכל. האסון והכאב הזה התרחשו בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי, כלומר עוד בשלב שבו עם ישראל נשבר מבפנים בגלל הרעב, אפילו לפני שהאויב נכנס לעיר. אבל דווקא מתוך התיאור הקשה הזה, אנחנו יכולים לראות את הרחמים הגדולים של ה'. בזמן שהמצב בעיר גרם לאנשים לאבד את הרחמים הטבעיים שלהם מרוב ייאוש, ה' בחר לשפוך את הכעס שלו על העצים והאבנים של ירושלים, העיקר להשאיר שארית לעם ישראל ולא להשמיד אותם לגמרי.
איכה, פרק ד׳, פסוק י׳
יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ {ס}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.