איכה, פרק ד׳, פסוק י׳

יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאנשים נמצאים במצוקה כל כך גדולה, עד שהם מאבדים את ההתנהגות הטבעית שלהם? בזמן המצור על ירושלים, הרעב בעיר היה כבד וקשה מנשוא. הפסוק מספר לנו על נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת – אמהות שבדרך כלל מלאות באהבה ורחמים, ובעבר אפילו נהגו לבשל באהבה ולחלק אוכל חם לעניים. אבל בגלל הרעב הנורא, הייאוש פשוט שינה את הטבע שלהן. הכתוב מתאר מציאות עצובה מאוד שבה אותן אמהות, במו יְדֵיהן ממש, בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן כדי שיהיו להן לְבָרוֹת, כלומר למאכל. האסון והכאב הזה התרחשו בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי, כלומר עוד בשלב שבו עם ישראל נשבר מבפנים בגלל הרעב, אפילו לפני שהאויב נכנס לעיר. אבל דווקא מתוך התיאור הקשה הזה, אנחנו יכולים לראות את הרחמים הגדולים של ה'. בזמן שהמצב בעיר גרם לאנשים לאבד את הרחמים הטבעיים שלהם מרוב ייאוש, ה' בחר לשפוך את הכעס שלו על העצים והאבנים של ירושלים, העיקר להשאיר שארית לעם ישראל ולא להשמיד אותם לגמרי.