יצא לכם פעם להרגיש רעב גדול, כזה שממש מציק בבטן? עכשיו תארו לעצמכם מצב שבו הרעב הזה לא עובר אחרי ארוחה טובה, אלא נמשך ימים ושבועות. בזמן המצור על ירושלים, המצב בעיר היה כל כך קשה. העיר הייתה סגורה מכל הכיוונים, ולאט לאט נגמר כל האוכל.
הנביא מתאר מציאות עצובה מאוד שבה טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב. כלומר, האנשים שנהרגו מהר במלחמה סבלו הרבה פחות מאלו שנשארו בחיים. הסוף של חללי החרב היה מהיר, והם לא נאלצו לעבור את הכאב האיטי והממושך של הרעב הכבד.
הנביא ממשיך ומסביר שהאנשים הרעבים הרגישו כאב פנימי חזק, ולכן הם מתוארים כמְדֻקָּרִים. הכאב הזה לא הגיע מכלי נשק, אלא מהצער והחוסר מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. תנובות השדה הן היבול והאוכל הטוב שצומח באדמה. האנשים הלכו ונחלשו מתוך רצון עצום וגעגוע לאכול את מה שפעם גדל בשדות שלהם, אך כעת לא נשאר להם ממנו דבר.