איכה, פרק ד׳, פסוק ח׳

יצא לכם פעם לפגוש חבר טוב ברחוב וכמעט לא לזהות אותו בגלל שהוא השתנה כל כך? תארו לעצמכם מצב שבו אנשים משתנים לגמרי, לא בגלל תחפושת, אלא בגלל תקופה קשה מאוד. בזמן חורבן ירושלים, התושבים המיוחדים והטהורים של העיר סבלו מרעב כבד ששינה אותם לגמרי. הפנים שלהם, שפעם האירו מרוב חכמה, הפכו לכהות מאוד. בגלל זה נאמר חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, המראה החיצוני שלהם הפך להיות שחור יותר מפחם או מלילה חשוך בגלל העוני והרעב. למרות זאת, החושך הזה היה רק כלפי חוץ, כי עמוק בפנים הקדושה שלהם עדיין נשארה. השינוי בגוף שלהם היה כל כך קיצוני עד שלֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת, כלומר, אי אפשר היה בכלל לזהות אותם כשהם הלכו ברחוב. בגלל שלא היה להם אוכל ומים, צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם. המילה צָפַד מתארת משהו שהתקמט ונדבק. העור שלהם התכווץ ונדבק לעצמות, והגוף שלהם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ, ממש כמו חתיכת עץ יבשה לחלוטין שאין בה שום רטיבות.