איכה, פרק ד׳, פסוק ט׳

בזמן המצור על ירושלים, טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שכן מוות מהיר בקרב קל יותר מגסיסה ממושכת, ויש המסבירים שההרוגים בחרב היו צדיקים שזכו למיתה קלה. התיאור שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי מתייחס לפי גישה אחת לגוועים ברעב, שכרסם נבקעה מאכילת עשבים רעים או מריח בשר שצלו האויבים, והפרשותיהם זבו החוצה מתוך כמיהה לגידולי השדה שנמנעו מהם. מנגד, יש המפרשים שתיאור זה מוסב על חללי החרב, שנדקרו בעודם שבעים מגידולי השדה ותוכן בטנם נשפך. למרות ביזיון הגוף שבדקירה, מצבם עדיף כי מתו שבעים ולא הגיעו לרעב מחריד שהוביל נשים לבשל את ילדיהן. בנוסף, ייתכן שביזיון גופם שימש ככפרת עוונות מאת ה', ולכן מצבם הסופי נחשב לטוב יותר.