תארו לעצמכם אנשים שחיים בארמונות פאר, אוכלים את המאכלים הכי טעימים בעולם ולובשים רק בגדי מלכות. איך לדעתכם הם ירגישו אם ביום אחד הכל יילקח מהם?
בירושלים של פעם חיו אנשים עשירים מאוד. הם היו הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים, כלומר אנשים שלא אכלו כי היו רעבים, אלא פשוט רדפו אחרי תענוגות וזללו מאכלים יקרים רק בשביל הפינוק. אבל בזמן החורבן קרה דבר עצוב, ואותם אנשים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת. הם נשארו חסרי כל, רעבים ברחובות העיר, בלי שום אוכל.
האנשים האלה נקראים הָאֱמֻנִים, שזה אומר אנשים שחונכו וגדלו בפינוק גדול. הם היו רגילים לחיות עֲלֵי תוֹלָע, כלומר ללבוש בגדים יקרים מאוד בצבע אדום מיוחד, ואפילו ללכת על שטיחים מפוארים מאותו בד יקר. והנה, פתאום המצב התהפך לגמרי והם חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. במקום לישון על מיטות רכות, הם מצאו את עצמם שוכבים על ערימות של זבל ברחוב, נוברים באשפה כדי לחפש שאריות של אוכל או מנסים להתחפר בתוך הערימות כדי להתחמם מהקור.
אולי תשאלו את עצמכם, למה זה קרה דווקא להם? המפרשים מסבירים שזה עונש של מידה כנגד מידה. כשאותם עשירים חיו בטוב ובשפע, הם דאגו רק לעצמם. הם התעלמו מילדים רעבים שביקשו מהם לחם, ולא נתנו בגדים לעניים. לכן, ה' עשה שגם הם ירגישו בדיוק את אותו חוסר, כדי ללמד אותנו כמה חשוב להיות רגישים ולעזור לאחרים כשיש לנו אפשרות, ולא לחשוב רק על עצמנו.