המעבר החד משמחה טבעית לאבל עמוק משקף אובדן כפול, הן במישור המעשי והן במישור הרוחני. כפשוטו, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ משמעו ששמחתנו בטלה ופסקה, וריקוד השמחה שלנו, מְחֹלֵנוּ, השתנה והפך לקינה [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הפרשנים קושרים את הפסקת השמחה לאובדן החיים הדתיים של העם סביב המקדש. יש המפרשים כי ביטול השמחה מכוון להפסקת הקרבת הקרבנות, והמחול שנהפך לאבל מתייחס למשוררים ולמחוללים שהיו לוקחים חלק בעבודת הקודש ושתפקידם נכרת [אבן עזרא].
רובד נוסף מסביר כי האבל האמיתי אינו נובע מעצם הגלות או מראיית הרשעים יושבים בשלווה. למעשה, הצלחת הרשעים יכולה דווקא לעורר נחמה מסוימת, שכן אם ה' מעניק שפע לעוברי רצונו, קל וחומר שיגמול טוב לעושי רצונו, ולכן מבחינה עקרונית עדיין היה מקום לשמחה גם בעת צרה. הסיבה המרכזית לצער העמוק ולכך שמְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ פסק, היא הסתלקותה של רוח הקודש מעם ישראל. אובדן הקשר הרוחני הישיר הזה הוא שהפך את המחול לאבל מוחלט [אלון בכות].