התורה מגדירה גבולות ברורים ונוקשים בכל הנוגע לקדושתן של מתנות הכהונה. קדושה זו מגבילה את אכילת התרומה לבני משפחתו של הכהן ולמי שנחשב לקניינו המוחלט, תוך הדגשת טיב מערכת היחסים שבין הכהן לאנשים הסמוכים על שולחנו.
האיסור נפתח במילים וכל זר. המושג "זר" בתורה הוא יחסי, ובהקשר זה הוא מתייחס לכל אדם שאינו מזרע אהרן הכהן [אבן עזרא, רלב"ג]. הגדרה רחבה זו כוללת בתוכה ישראלים, לויים, ואפילו אנשים הפסולים לבוא בקהל כדוגמת ממזר [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו]. התורה קובעת כי זר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "קודש" בפסוק זה מכוונת ל"קדשי הגבול", כלומר לתרומה [רש"י, רשב"ם, שטיינזלץ]. פעולת האכילה מוגדרת מבחינה הלכתית רק כאשר אדם צורך כמות של לפחות כזית [תורה תמימה, אדרת אליהו]. זר שאוכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים, ואם אכל בשוגג עליו לשלם לכהן את קרן התרומה בתוספת חומש [תורה תמימה, צאינה וראינה, רד"צ הופמן]. מעניין לציין כי בעוד שהאיסור על זר הוא מוחלט, לכהן עצמו מותר לאכול תרומה אפילו בהיותו אונן, כלומר אבל לפני קבורת קרובו, וזאת בניגוד לקדשים אחרים כמו ביכורים שאסורים באכילה מתוך צער [תורה תמימה].
בהמשך הפסוק מפורטות דמויות נוספות בסביבתו של הכהן: תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר. צירוף זה אינו מתאר כהן שהפך לתושב או לשכיר, אלא מתייחס לאנשים שהם התושב או השכיר של הכהן [מזרחי, גור אריה]. התורה מדגישה כי למרות שאנשים אלו סמוכים על שולחנו של הכהן והוא מחויב לזונם, אכילת התרומה אסורה עליהם [רלב"ג, העמק דבר].
בזיהוי זהותם של התושב והשכיר קיימים שני רבדים עיקריים בפרשנות. על דרך הפשט, תּוֹשַׁב הוא גוי תושב או ישראלי המתגורר בקביעות בבית הכהן וניזון מלחמו, בעוד ששָׂכִיר הוא פועל יומי או אדם שנשכר לעבודה לזמן קצוב [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן, העמק דבר]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבוססת על ההלכה, ולפיה מונחים אלו מתייחסים לעבד עברי. לפיכך, תּוֹשַׁב הוא עבד עברי נרצע, הקנוי לכהן לעולם, כלומר עד שנת היובל, ויושב עמו בקביעות. לעומתו, שָׂכִיר הוא עבד עברי רגיל הקנוי לו קניין שנים ויוצא לחופשי לאחר שש שנות עבודה [רש"י, רש"ר הירש, ברטנורא]. בנוסף, מילים אלו משמשות כמקור הלכתי לכך שגם אדם ערל פסול לאכילת תרומה [תורה תמימה, מלבי"ם].
ההבחנה בין סוגי העבדים מבהירה את מהות האיסור. בניגוד לעבד כנעני הנחשב "קניין כספו" של הכהן, שגופו שייך לאדוניו ולכן מותר לו לאכול בתרומה, גופם של התושב והשכיר אינו קנוי לכהן. הכהן קנה רק את כוח עבודתם, ולכן אישיותם העצמאית נשמרת והם נותרים בגדר "זר" שאסור באכילת קודש [רש"ר הירש, גור אריה, ברכת אשר].
הפרשנים עומדים על שאלה לוגית העולה מן הכתוב: אם תושב הקנוי לזמן ממושך אינו אוכל בתרומה, קל וחומר ששכיר זמני אינו אוכל, ואם כן מדוע התורה הוצרכה לכתוב את שניהם? התשובה היא שאלמלא נכתב שָׂכִיר, היינו טועים לחשוב שהמונח תּוֹשַׁב מתייחס לעבד זמני של שש שנים, ומסיקים בטעות שעבד נרצע הקנוי לעולם כן רשאי לאכול בתרומה. אזכורו המפורש של השכיר הזמני בא ללמד אותנו שהתושב הוא העבד הקנוי לעולם, ומוכיח שאפילו קביעות ארוכת טווח אינה מתירה לו לאכול מן הקודש [מזרחי, חזקוני, ברטנורא].