קדושתן של מתנות הכהונה והקרבנות דורשת רמת טהרה קפדנית. התורה פונה כאן אל הכהנים, הבאים במגע תדיר עם הקודש, ומזהירה אותם מפני ההשלכות החמורות של מגע או אכילה של קודשים בעודם במצב של טומאה טקסית.
הפסוק פותח בפנייה כפולה: אֱמֹר אֲלֵהֶם מכוון לדור שעמד במעמד הר סיני, בעוד המילה לְדֹרֹתֵיכֶם מבהירה כי הציווי הוא נצחי ותקף לכל הדורות הבאים. ללא כפילות זו, ניתן היה לטעות ולחשוב שההוראה הייתה זמנית לדור המדבר בלבד, או לחלופין, שהיא חלה רק לאחר הכניסה לארץ ישראל. הבחירה להשתמש במילה "אלהם" במקום לכתוב במפורש "בני ישראל", מבטאת חיבה אלוהית, בדומה לאב המזכיר תדיר את בנו האהוב [אור החיים, מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו]. אף על פי שהאזהרה המרכזית מופנית לכהנים, הניסוח הכולל כָּל אִישׁ וכן מִכָּל זַרְעֲכֶם מרחיב את היריעה לכלל ישראל, ומלמד שגם זרים (שאינם כהנים) ונשים מוזהרים שלא לאכול קודשים בטומאה [מלבי"ם, אדרת אליהו, תורה תמימה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אֲשֶׁר יִקְרַב אינה מתייחסת לקרבה פיזית או לנגיעה בלבד, אלא משמעותה הספציפית היא אכילה של הקודשים. מבחינה לשונית, פעלים של "קרבה" במקרא מציינים לעיתים קרובות את הפעולה או התוצאה הנובעת מאותה התקרבות, שהיא במקרה זה אכילת הבשר [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. הפרשנים מוכיחים זאת בדרך הגיונית: העונש על מעשה זה הוא כרת. אם העונש החמור היה חל רק על עצם הנגיעה בבשר הקודש, התורה לא הייתה צריכה לכתוב במקום אחר שעונש כרת חל על אכילת קודשים בטומאה, שהרי אי אפשר לאכול מבלי לגעת קודם לכן. מכאן שה"קריבה" שעליה נענשים כאן היא האכילה עצמה [רש"י, מזרחי, גור אריה].
עם זאת, העונש החמור על אכילה בטומאה אינו חל באופן מיידי על כל דבר קודש. התחייבות לעונש כרת מתחילה רק לאחר שהקרבן הוכשר ומוכן לאכילה. בקרבנות שיש להם "מתירין" (פעולה שמתירה את אכילתם, כמו זריקת הדם על המזבח), העונש חל רק לאחר שקרבו המתירין. בדברים שאין להם מתירין, העונש חל מרגע שהם הוקדשו בכלי שרת [רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג, רש"ר הירש].
באמצעות ההדגשה כי מדובר על הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, התורה מעבירה אזהרה מוסרית עמוקה לכהנים מפני גאווה רוחנית. על הכהן לזכור שקדושת הקרבנות נובעת מכוונתו והקדשתו של האדם הפשוט מישראל שהביא אותם. עליו להתייחס לכל קרבן שהופקד בידיו ביראת כבוד עמוקה, מתוך הכרה בשם ה' שהוטבע עליו על ידי אותו אדם [רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי המילים וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו מתייחסות לטומאת הגוף של האדם עצמו, ולא לטומאה שדבקה בבשר הקרבן. הניסוח מלמד שמדובר בטומאה ש"פורחת ממנו", כלומר מצב זמני שניתן להסירו באמצעות טבילה במקווה – מושג ששייך רק לבני אדם, שכן בשר טמא אינו יכול להיטהר בטבילה [רש"י, מזרחי, בכור שור, שפתי חכמים]. התורה מחמירה כאן וכוללת את כל סוגי טומאת הגוף, מגע בשרץ ועד טומאת מת. יתרה מכך, הדרישה שהטומאה תהיה "עליו" בשלמותה מלמדת שאם אדם כבר טבל במקווה אך עדיין מחכה לשקיעת השמש כדי להיטהר לחלוטין (טבול יום), טומאתו אינה נחשבת עוד "עליו" במלואה, ולכן עונש הכרת אינו חל עליו במקרה זה [רלב"ג, בכור שור].
בסיום הפסוק מתואר עונש הכרת במילים וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי. ניתן היה לחשוב בטעות שמדובר בעונש של הגליה פיזית בלבד, שבו האדם נכרת ממקומו ומתיישב במקום אחר, או מגורש מאזור המקדש. לכן הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה', כדי ללמד שנוכחותו של אלוהים נמצאת בכל מקום, ולכן ההיכרות והניתוק הרוחני הם מוחלטים ואי אפשר לברוח מהם [רש"י, תורה תמימה, אבן עזרא]. הכהן שאכל קודשים בטומאה נהג בזלזול כלפי שמים, כאילו אלוהים אינו נוכח, וכתוצאה מכך חילל את השם והוא מגורש כליל מנוכחותו של ה' [רש"ר הירש].