פסוק זה עוסק באדם שאינו כהן (זר) אשר נהנה בשוגג מ"תרומה" – יבול שהופרש וניתן לכהנים. מכיוון שהתרומה אינה ניתנת לכהן רק במקדש אלא נאכלת בכל מקום בארץ, ואינה מסומנת באופן מיוחד, אכילתה בשוגג היא תופעה מצויה [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מפרט את אופן התשלום והכפרה על מעשה זה.
וְאִישׁ כִּי יֹאכַל: המילה וְאִישׁ באה למעט קטן. קטן אינו בר עונשין ולכן פטור מתשלום החומש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, צפנת פענח]. הפועל יֹאכַל מלמד שחיוב החומש חל על אכילה בשיעור של "כזית" לפחות, וכן על שתייה או סיכה (מריחת שמן), אך הוא מוציא מכלל זה אדם שרק הזיק או איבד את התרומה בידיים ללא הנאת הגוף. מזיק משלם את הקרן בלבד ופטור מן החומש [תורה תמימה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה: הפרשנים מסכימים כי המילה קֹדֶשׁ כאן מתייחסת ל"תרומה" (קודשי גבול), ולא לקורבנות המזבח. דבר זה נלמד מהקשר הפרשה כולה או מגזירה שווה לפסוקים אחרים [רש"י, רשב"ם, מזרחי, גור אריה, ברטנורא]. החיוב חל בין על תרומה טהורה ובין על טמאה [תורה תמימה]. ההדגשה בִּשְׁגָגָה באה למעט מזיד: מי שאכל תרומה בכוונה אינו משלם חומש, אלא רק את הקרן (או שלוקה אם הותרה), שכן עוונו חמור ואינו מתכפר בתשלום זה [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו: התשלום מורכב מהקרן (שווי התרומה שאכל כפי שהיה בשעת האכילה) בתוספת קנס של חמישית. חישוב החומש הוא "מלבר" (מבחוץ) – כלומר, הוא מוסיף רבע על הקרן, כך שהקרן והחומש יחד מהווים חמישה חלקים [תורה תמימה, חזקוני, רד"צ הופמן, ביאור יש"ר]. המילה עָלָיו מלמדת שהחומש חייב להיות משולם מגידולי חולין (תוצרת רגילה) בדיוק כמו הקרן. יתרה מזו, אם אדם שילם את החומש כדין, אך חזר ואכל את החומש הזה בשוגג, הוא מתחייב לשלם חומש נוסף על החומש שאכל [תורה תמימה].
וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ: המילים הללו זכו למספר התייחסויות רעיוניות והלכתיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם אינו פורע את חובו בכסף, אלא בפירות ובתבואה של חולין. ברגע שהוא נותן אותם לכהן, הם משנים את מעמדם ונעשים "קודש" בעצמם, כלומר חלה עליהם קדושת תרומה [רמב"ן, רש"י, אבן עזרא, חזקוני, הכתב והקבלה]. הנתינה עצמה לכהן היא שמקדשת את הפירות ומחייבת בהם [תורה תמימה, מלבי"ם]. על ידי נתינה זו, התורה מחשיבה זאת כאילו האדם החזיר לכהן את הקודש המקורי שאכל [אור החיים, גור אריה].
באשר לסוג הפירות שיש להשיב, קיימת מחלוקת תנאים שמשתקפת בפרשנות למילים אֶת הַקֹּדֶשׁ: לפי גישה אחת (רבי עקיבא), יש לשלם מאותו המין בדיוק שאכל ("קודש שאכל"). לפי גישה שנייה (רבי אליעזר), ניתן לשלם בכל דבר ש"ראוי להיות קודש", גם ממין פירות אחר [אור החיים, מזרחי, מלבי"ם, הכתב והקבלה, צפנת פענח].
מבחינת יעדי התשלום, הקרן מוחזרת ספציפית לכהן שהתרומה הייתה שייכת לו, בעוד שאת החומש ניתן לתת לכל כהן שיבחר [רלב"ג, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. לבסוף, מודגש כי תשלום הקרן והחומש אינו רק פיצוי ממוני אזרחי, אלא אקט של כפרה על פגיעה בקודש. משום כך, הכהן אינו רשאי למחול על התשלום אפילו אם ירצה בכך, שכן הכפרה מחייבת את השבת הקדושה למקומה [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].