מעמדם הרם של הכהנים ומגעם התדיר עם הקודש עלולים להוביל להרגל ולשחיקה ביראת הרוממות הנדרשת מהם. כדי למנוע זאת, התורה מציבה גבולות ברורים המזכירים לכהנים כי הקורבנות אינם רכושם הפרטי, אלא מוקדשים לה', ויש לנהוג בהם בזהירות, ביראה ובטהרה.
המילה וְיִנָּזְרוּ טומנת בחובה משמעות כפולה של הרחקה ופרישה [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. במישור המעשי, הכהנים מצווים לפרוש מהעיסוק בקודשים ולהימנע מאכילתם או מעבודת המזבח בזמנים שבהם הם נמצאים בטומאת הגוף [רשב"ם, רלב"ג, רד"צ הופמן]. במישור התודעתי והפסיכולוגי, ההנזרה דורשת מהכהנים שלא יתרגלו לקודש ושלא יתייחסו לקורבנות העם כאל חולין רק בשל מעלתם וקרבתם התמידית למזבח [ספורנו, תורה תמימה]. הכהנים מוזהרים שלא לנהוג מנהג בעלות וגסות רוח בקודשים כפי שעשו בני עלי, אלא לזכור שהם זוכים בחלקם משולחנו של גבוה בלבד [שפתי כהן].
הדרישה להתרחקות נועדה למנוע פגיעה בקודש, כפי שנאמר וְלֹא יְחַלְּלוּ. חילול זה מתרחש כאשר כהן טמא משמש בקודש, או כאשר אוכלים מקורבן שזמנו עבר (נותר). יש שלמדו מכפילות האות למ"ד במילה "יחללו" שהכתוב מרבה את סוגי הפסולים הללו וכולל את שניהם באזהרה [תורה תמימה, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בפסוק אזהרה גם כלפי זרים (מי שאינם כהנים) לבל יעשו עבודה במקדש ויחללו את הקודש [הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. סוג נוסף של חילול נמנע על ידי הקפדה על קריאת שם ה' במפורש על הקורבן בעת הקדשתו, שכן בניגוד לתרומה שאינה דורשת אמירה מפורשת, קדושת הקורבן חלה רק באמירה [העמק דבר].
הביטוי מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אינו מקרי. רוב הפרשנים מסכימים כי התוספת "בני ישראל" באה למעט ולהוציא מכלל זה קורבנות של גויים, שעליהם אין חייבים עונש במקרה של טומאה או נותר.
קושי תחבירי בולט בפסוק מצוי בצירוף אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי. לכאורה, מילים אלו מתייחסות לקורבנות של בני ישראל, ולכן היו אמורות להופיע מיד לאחר המילים "מקדשי בני ישראל". כדי לפתור זאת, מתפצלים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות לגבי אופן קריאת הפסוק ולמי מתייחסת המילה "הם":
הגישה הראשונה טוענת כי יש "לסרס את המקרא", כלומר לקרוא את הפסוק שלא כסדרו כדי להבינו, כאילו נכתב: "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו את שם קדשי" [רש"י, חזקוני, מזרחי, ביאור שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, האזהרה היא כלפי הכהנים שלא יחללו את שם ההקדש שישראל קראו על הקורבן [ספורנו, רש"ר הירש].
הגישה השנייה חולקת על הצורך בשינוי סדר המילים בפסוק. לפיה, המילים "אשר הם מקדישים לי" אינן מתייחסות לעם ישראל, אלא לאהרן ולילדיו. הכתוב מוסיף כאן רובד נוסף של אזהרה: לא רק שעליהם להיזהר בקורבנות העם, אלא שאסור להם לחלל גם את הקורבנות שהם, הכהנים עצמם, מקדישים ומביאים למזבח [רמב"ן, תורה תמימה, דברי דוד].
הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה', המזכירות כי הקדושה כולה נובעת ממנו [אבן עזרא], וכי הקורבן בא לכבודו ולקדושת שמו, ולכן המביאו שלא בטהרה אינו מקדש אלא מחלל [חזקוני]. זוהי גם תזכורת לכך שה' הוא שמזכה את הכהנים בחלקם, ולכן עליהם לגשת אל העבודה מתוך ענווה [שפתי כהן].