התורה מגבילה את האדם בשעה שהוא נוטל את חייהם של בעלי חיים לצורך תזונתו או להקרבת קרבנות, ומציבה גבולות שנועדו לטעת בלבנו את מידת הרחמים ולהרחיקנו מן האכזריות [שד"ל, רש"ר הירש, בכור שור]. איסור זה מרומם את האינסטינקט האימהי הטבעי של הבהמה לכדי אידיאל מוסרי, ומבדיל את תפיסת הקרבנות של עם ישראל מתפיסות אליליות שראו בקרבן רק השמדה המרצה את האל [רש"ר הירש].
הציווי נפתח במילים וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, שמות מין כלליים הכוללים זכרים ונקבות מיום היוולדם [מלבי"ם, הכתב והקבלה]. בחירת מילים אלו נועדה לדייק את תחולת הדין: המילה שור ממעטת חיות בר, והמילה שה ממעטת עופות [חזקוני, תורה תמימה, אדרת אליהו]. עם זאת, המילה "או" באה לרבות ולהחיל את האיסור גם על בהמות כלאיים המעורבות ממינים שונים [רלב"ג, תורה תמימה]. דין זה נוהג באופן גורף, הן בבהמות המוקדשות לקרבן והן בבשר חולין הנאכל בכל יום [רלב"ג, בכור שור, רש"ר הירש].
אף על פי שהפסוק נוקט בלשון זכר – אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור חל למעשה על הנקבה, כלומר על האם ועל הולד שלה, בין אם הולד הוא בן ובין אם הוא בת [רש"י, רמב"ן, טור, מזרחי]. הסיבה לכך היא שהולד כרוך תמיד בטבעו אחר אמו ולא אחר אביו [מזרחי, גור אריה]. באשר לזכרים (האב ובנו), ההלכה קובעת כי "אין חוששין לזרע האב", ולכן בדרך כלל אין ענישה של מלקות על שחיטתם באותו יום. עם זאת, פרשנים רבים מדגישים כי אם ידוע בוודאות מיהו האב, קיים איסור הלכתי לשחוט את שניהם, גם אם אין עליו ענישה [תורה תמימה, חזקוני, הכתב והקבלה, פרדס יוסף], ויש מי שסובר שהאיסור חל על זכרים ונקבות כאחד ללא הבדל [אבן עזרא]. השימוש בלשון זכר בפסוק נובע מהמשכיות לפסוק הקודם העוסק בקרבנות, ומכך ששמות המינים "שור" ו"שה" משמשים בלשון המקרא גם לנקבות [רמב"ן, רבנו בחיי, גור אריה].
התורה משתמשת בלשון רבים במילה תִשְׁחֲטוּ כדי ללמדנו מספר הלכות. ראשית, האיסור חל גם כאשר שני אנשים שונים שוחטים את הבהמות; אם אדם אחד שחט את האם ואדם אחר שחט את הבת, השני עובר על האיסור ונענש [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם]. שנית, סדר השחיטה אינו משנה – האיסור תקף באותה מידה בין אם שחטו קודם את האם ובין אם שחטו קודם את הולד [רש"י, מזרחי]. יתרה מזאת, האיסור חל אך ורק על פעולת שחיטה כשרה הראויה לאכילה, ולכן המתת הבהמה בדרכים אחרות (כמו נחירה או עיקור) אינה נכללת בלאו זה [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
האיסור מוגבל לזמן של בְּיוֹם אֶחָֽד. בדומה למעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה, כלומר היממה מחושבת מהערב עד לצאת הכוכבים שלמחרת [תורה תמימה, ביאור יש"ר]. כדי למנוע מכשול, קבעו חכמים ארבעה פרקים בשנה (ערבי החגים סוכות, פסח, שבועות וראש השנה) שבהם הביקוש לבשר גבוה, ובהם מוכר הבהמה חייב להודיע לקונה אם כבר מכר את אמה או את בתה באותו יום, כדי שלא ישחטו את שתיהן [תורה תמימה, העמק דבר]. בימינו, לאור שיטות הגידול והשיווק המודרניות במשק הבקר, שבהן פרות מבוגרות נשלחות לשחיטה במועדים שונים לחלוטין מעגלים צעירים, הסיכוי הסטטיסטי להיתקל בשחיטת אם ובתה באותו יום הוא קלוש ביותר, ולכן החשש המעשי מאיסור זה הצטמצם משמעותית [ברכת אשר].