התורה מפרטת את הדרישה לשלמות פיזית בבהמות המיועדות לקרבן, וקובעת כי כל פגם גופני פוסל אותן מהקדשה ומעבודה על המזבח. הדרישה ללא דופי משקפת את התפיסה שמה שמוגש לה' חייב להיות שלם ומושלם.
הפרשנים מנתחים את סוגי המומין המפורטים בפסוק:
עַוֶּרֶת: קיימת מחלוקת לשונית ורעיונית לגבי מילה זו. גישה אחת גורסת כי המילה אינה תואר לבהמה עצמה, אלא שם עצם בנקבה שמשמעותו "פגם של עיוורון" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, בכור שור]. ההסבר לכך הוא שעיוורון אינו חיסרון של איבר פיזי בגוף הבהמה אלא חוסר בחוט הראייה, ולכן הכתוב מתייחס לפגם עצמו [גור אריה]. מנגד, גישה אחרת סבורה כי המילה היא אכן שם תואר, אך היא מתייחסת לאיבר הראייה – ה"עין", שהיא בלשון נקבה [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם, תורה תמימה]. לפי גישה זו, די בעיוורון בעין אחת בלבד, או אפילו בעיוורון חלקי [משכיל לדוד], כדי לפסול את הבהמה, בין אם נולדה כך [העמק דבר] ובין אם התעוורה בהמשך.
שָׁבוּר: פגם זה מתייחס לעצם שבורה בגוף הבהמה, כגון צלע או זנב [תורה תמימה, חזקוני]. מכיוון שהמילה מופיעה בלשון זכר, היא משמשת כשם תואר המתאר את מצב הבהמה [רש"י, שפתי חכמים]. רוב המפרשים מציינים שפסול זה תקף בעיקר כאשר השבר נמצא באיברים הגלויים לעין [רלב"ג, חזקוני].
חָרוּץ: מונח זה מתאר איבר שנסדק, נחתך או נפגם באופן עמוק [רש"י, אבן עזרא, חזקוני, רד"צ הופמן]. מדובר בעיקר בסדקים בריסי העין, בשפתיים או באף [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם], ובתנאי שהפגם חדר עד לעצם או לסחוס ולא נותר רק בבשר [תורה תמימה, רלב"ג].
יַבֶּלֶת: גידול בשר קשה או בועה על העור [רש"י, ריב"א, הכתב והקבלה]. מכיוון שיבלות רגילות בגוף מצויות מאוד ואינן נחשבות לפגם חמור, הפרשנים קובעים כי כאן מדובר ספציפית ביבלת שצמחה בתוך העין [תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן], או ביבלת שיש בה שערות [רלב"ג], או בבשר מדולדל שעתיד לנשור [הכתב והקבלה].
גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת: אלו הם סוגים של מחלות עור קשות, שחין או חזזית, הפוצעים את העור ואין להם רפואה [רש"י, מזרחי, ביאור שטיינזלץ].
לאחר פירוט המומין, התורה מזהירה על האיסורים הכרוכים בהם:
לֹא־תַקְרִִיבוּ אֵלֶּה: הכתוב חוזר על לשון ההקרבה מספר פעמים בפרשה כדי להזהיר על שלבים שונים בעבודת הקרבן: איסור הקדשה, איסור שחיטה ואיסור זריקת הדם [רש"י, מזרחי, גור אריה]. במקומנו, האזהרה מתמקדת בעיקר באיסור שחיטת הבהמה הפגומה [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם]. המילה אֵלֶּה באה לדייק: דווקא "אלה" בעלי המומין אסורים בהקרבה, אך בהמה שנעשתה בה מלאכה רגילה מותרת להקרבה, בניגוד לדין פרה אדומה או עגלה ערופה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
וְאִשֶּׁה לֹא־תִתְּנּוּ: זוהי אזהרה מפני הקטרת איברי הבהמה או חלביה באש המזבח [רש"י, אדרת אליהו]. האזהרה נחוצה כדי שלא נטעה לחשוב שבקרבנות כמו שלמים – שרוב בשרם נאכל על ידי הבעלים – פגם בבהמה אינו משמעותי; לכן הכתוב מדגיש שחלקי הבהמה המוקטרים לכבוד ה' חייבים להיות ללא דופי [שד"ל]. איסור זה קיים גם אם המום התגלה רק לאחר הפשטת עור הבהמה [העמק דבר].
מֵהֶם: מילה זו מלמדת שהאיסור חל לא רק על הקטרת כל החלב, אלא אדם עובר בעבירה גם אם הקטיר רק מקצת מאיברי הבהמה הפגומה [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח, אדרת אליהו].
עַל־הַמִּזְבֵּחַ: הוספת מילים אלו מרחיבה את האיסור וכוללת גם אזהרה שלא לזרוק את דמה של הבהמה בעלת המום על המזבח [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
לַיהֹוָה: החזרה על שם ה' בסוף הפסוק אינה מקרית, והיא באה לרבות את "שעיר המשתלח" של יום הכיפורים, ללמד שגם הוא, בדומה לקרבנות המזבח, חייב להיות תמים וללא כל מום [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].